ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

"אשתי מחליטה על הדברים הקטנים"

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: "הבעל," כך מספר אותו איש, "אומר: 'אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו"ם'".

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה"גדולים". כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות "הגבריות" כבדות המשקל, ומסכימים "להסתפק" בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: "יש לי המון הודעות בטלפון הנייד", והיא מוסיפה: "הוא התכוון להודעות מהמכללה". מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: "זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור".  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה "צבעוניים", והנה ההערה: "במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים"… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

אם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה "החלום האמריקני": הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה "מכובדת" יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה"נחות", והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: "תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה." אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן "נכון" מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין "אנחנו" מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. "בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש." אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר "סליל של חוט כחול" לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה"תובנה" המפוקפקת: "מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים" ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה "דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?" ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.

את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.

עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.