הנשים שתיארה בספריה היו תמיד גבוהות, דקיקות, בהירות שיער. היא עצמה הייתה נמוכה, כהה ועגלגלה. היא הטיפה לאנוכיות. "כדי שאדם יוכל להגיד 'אני אוהב אותך' עליו להיות מסוגל קודם כל לומר את המילה 'אני'", ניסחה את השקפת עולמה. אלטרואיזם היה בעיניה דבר שלילי. את העולם, כך הסבירה, יש להבין באמצעות התבונה ומתוך היגיון נטול סתירות פנימיות: הרי ברור למשל שאי אפשר לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה. היא סברה כי החיפוש אחרי האושר הוא מטרתו הנעלה ביותר של אדם וכי אנוכיות איננה ניצול, אלא מימוש של פוטנציאל אישי. חיים ראויים מצטיינים בהערכה עצמית, והרמוניה עם הזולת מתאפשרת רק אם מכבדים את זכותו להשיג את אושרו. במשך כמעט עשר שנים ניהלה קשר אהבים עם גבר שהיה נשוי, כמוה, בידיעתם של שני בני הזוג. את הרומן קטעה באחת כשנודע לה שהמאהב בוגד בה עם אישה נוספת, לא עם זאת החוקית.
בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. בבית הספר היסודי כשהתבקשה פעם לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת" מצאה רק דברי גנאי לתאר בהם את תקופת החיים הזאת, וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דברי פסקל: "אני מעדיף גיהינום חכם על פני גן עדן טיפש". בבגרותה לא היו לה ילדים, מתוך בחירה.
היא היטיבה להתבטא באנגלית, שפה שרכשה רק בגיל 21, אבל דיברה במבטא זר כבד, והייתה סופרת אמריקנית מצליחה במיוחד, אף על פי שנולדה ברוסיה. גם כיום, שנים רבות אחרי מותה בשנת 1982, ממשיכים ספריה להימכר ברחבי העולם, כ-800,000 כל שנה, ולהופיע ברשימות שונות של "הספרים שהשפיעו עלי במיוחד".
את שמה – איין ראנד – המציאה לעצמה. היא הייתה יהודייה מסנט פטרסבורג, אליסה זינובייבנה רוזנבאום. יש הסוברים כי משמעות השם הפרטי שמצאה באה מהאות עי"ן – האות הראשונה בגרסה העברית של השם שבו נולדה – עליזה. (צריך אם כן כנראה לאיית את שמה כך: עין ראנד…)
את התיעוב שחשה כלפי השלטון בכלל והקומוניזם בפרט פיתחה בימי המהפכה הבולשביקית. הוריה השתייכו למעמד הבינוני בימים שבהם השתייכות כזאת הייתה מסוכנת והרת אסון. את רכושו של אביה הרוקח הפקיעו המורדים הקומוניסטים בשנת 1917. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי והם נראו לה כמו אספסוף חומס. אחרי כן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים. "ממשלה היא האיום החמור ביותר על זכויות האדם. יש לה שליטה בלעדית על השימוש בכוח פיזי חוקי המופנה כנגד קורבנות שאינם מוגנים חוקית," כתבה.
לאחר שהבולשביקים ניצחו במלחמת האזרחים הותר לאביה לשוב ולפתוח את בית המרקחת, אבל כעבור שנה הלאימו והפקיעו אותו שוב. מכאן למדה מה כוחו השרירותי של השלטון. בני המשפחה הצליחו להבריח אותה לארצות הברית, שם בחרה לעצמה את זהותה החדשה. היא השתלבה בתעשיית הסרטים בהוליווד, עבדה כניצבת וכתסריטאית, ולפני שהחלה לכתוב את הרומן הראשון שלה שקעה בכתיבת יומנים שבהם הביעה את הרעיונות שתפרסם בעתיד. בעיתונים הופיעו באותם ימים סיפורים על רוצח סדרתי שחטף ילדה בת שתים עשרה מבית ספרה, אנס אותה, ביתר את גופתה ושלח חלקים ממנה למשטרה, כדי להתל בה. ראנד שיבחה את הרוצח, כתבה שהוא מציג "תמונה מרהיבה של אדם שלגמרי לא אכפת לו מכל מה שקדוש בעיני החברה, ויש לו מוּדעות משל עצמו. אדם שניצב באמת לבדו, ברוח ובמעשה… כזה שאנשים אחרים אינם קיימים מבחינתו." עוד כינתה אותו אדם "מבריק, יוצא דופן, אנוכי במובהק."
את כתב היד של ספרה כמעיין המתגבר שלחה לכמה הוצאות לאור, שדחו אותו. כשיצא בכל זאת לאור זכה הספר להצלחה עצומה. הוא אפשר לה להמשיך לכתוב ולפרסם את מרד הנפילים. היא קיבצה סביבה עדת מעריצים שהייתה להם מעין גורו ומורת דרך. חסידיה האמינו שהיא חשפה את האמת האובייקטיבית האחת והיחידה על העולם. הם נדרשו ללמוד את ספריה בעל פה, וזכו לגינויים אם העזו לשאול שאלות.
"ארצות הברית צריכה להיות דמוקרטיה של הנַעֲלִים בלבד," קבעה איין ראנד. אותם נַעֲלִים היו לדעתה העשירים. נראה כי בעולם שבו שולטים אילי הון, במציאות שבה רק מי שזוכה למימון רב יכול לרוץ לבחירות – לא רק בארצות הברית – הולך חזונה ומתגשם. קשה לא לחשוש מפני ההשתלטות של כל שאר הערכים שדגלה בהם.
איין ראנד בראיון טלוויזיה אצל פיל דונהיו
I stand corrected. מהקטעים ביומנה לגבי היקמן מתגלה איין ראנד כאישה מלאת חמלה לחלש, לעני ולנדכא, רחומה לכל נברא בצלם, ובמיוחד להיקמן המסכן שגדל בעוני ולא קיבל תמיכה ראויה (מהמדינה? מהרווחה?) כדי לפתח את כישרונותיו הגדולים.
סוציופתית? סוציאליסטית דגולה!
בבקשה:
"And when we look at the other side of it — there is a brilliant, unusual, exceptional boy turned into a purposeless monster. By whom? By what? Is it not by that very society that is now yelling so virtuously in its role of innocent victim? He had a brilliant mind, a romantic, adventurous, impatient soul and a straight, uncompromising, proud character. What had society to offer him? A wretched, insane family as the ideal home, a Y.M.C.A. club as social honor, and a bank-page job as ambition and career…
"If he had any desires and ambitions — what was the way before him? A long, slow, soul-eating, heart-wrecking toil and struggle; the degrading, ignoble road of silent pain and loud compromises….
"A strong man can eventually trample society under his feet. That boy was not strong enough. But is that his crime? Is it his crime that he was too impatient, fiery and proud to go that slow way? That he was not able to serve, when he felt worthy to rule; to obey, when he wanted to command?…
"He was given [nothing with which] to fill his life. What was he offered to fill his soul? The petty, narrow, inconsistent, hypocritical ideology of present-day humanity. All the criminal, ludicrous, tragic nonsense of Christianity and its morals, virtues, and consequences. Is it any wonder that he didn't accept it?"
מודה ועוזב ירוחם 🙂
יש לך מקורות לציטוטים של איין ראנד?
לאיזה מהם?
lבדיוק עכשיו יצא ספר בצרפת על
Killer groupies
http://www.amazon.fr/Lamour-pour-criminel-Isabelle-HORLANS/dp/2749135273
עופרה היקרה
תודה שהארת את עיניי בעוד פינה חשוכה בחייה של האישה המגעילה הזאת. חשבתי שאני כבר מכיר את סיפור חייה (ר' כאן https://arikglasner.wordpress.com/2012/05/28/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%93/) אבל הפוסט שלך חידש לי עוד צד.
לעניין המקורות להערצתה של ראנד לרוצח הזה הנה ניתוח של חסיד שלה לשעבר:
http://michaelprescott.freeservers.com/romancing-the-stone-cold.html
הביקורת כל כך קולעת שכל המוסיף גורע. אז אצטט רק את הקטע הבא. ביומנה מעירה ראנד על העובדה שלפני הוצאתו להורג קיבל הרוצח ספר תנ"ך ושואלת: "איני יודעת דבר יותר נתעב, צבוע, שפל ושטני מאשר לתת ספרי תנ"ך לנידונים למוות." ועל כך מתנדב פרסקוט להציע תשובה: "אני יכול לחשוב על לפחות דבר יותר נתעב וכו': ביתור לגזרים של ילדה קטנה לשם שעשוע וכסף."
כתבתי "עופרה היקרה" אחרי שפניתי לרגע אל תוך הבלוג שלך לראות מי זו הכותבת שמצליחה פעם אחרי פעם לרתק אותי. ואז גיליתי שאת גם גיבורה. תודה על כל השפע שאת חולקת אתנו בנדיבות כזאת.
תודה, אבשלום. התרגשתי מאוד לקרוא את דבריך. מבט כמו שלך, שרואה ומבין, נחוץ ומחזק כל כך.
פעם ראשונה שאני שומע על הילול הרוצח, אפשר לקבל רפרנס ממקור אמין?
וגם על דמוקרטית הנעלים, גיגול לא נתן לי שום דבר.
כי אין. איין ראנד לא תיארה את ארה"ב כדמוקרטיה אלא כרפובליקה חוקתית וראתה את הערך בחוקה. וכל בני האדם לשיטתה ראויין לזכויות אדם ולא רק "נעלים"…
בקיצור, לא נעלים ולא נעליים…
http://www.alternet.org/story/145819/ayn_rand,_hugely_popular_author_and_inspiration_to_right-wing_leaders,_was_a_big_admirer_of_serial_killer
ראיתי את זה בעוד מקורות – יומניה מאותה תקופה התפרסמו – אבל אני לא מוצאת כרגע את הקישור לשם.
הנה עוד קישור: http://atheism.about.com/b/2011/05/11/ayn-rand-sociopath-who-admired-a-serial-killer.htm
כן… ניתוח שמתחיל בקביעה שהיא סוציופתית ואז מחפש ראיות מדומינות זה מקור אמין.
אין מקור אמין כי איין ראנד לא העריצה או היללה רוצח.
אפשר לעיין ביומנים שלה ובהתיחסות אל הדמות ישירות ולהתרשם
https://books.google.co.il/books?id=2Gkx0STfl5kC&lpg=PT43&vq=William%20Hickman&pg=PT38#v=snippet&q=William%20Hickman&f=false
תגובתי הופיעה משום מה למעלה.
אין דבר. "אנוכי" ימצא אותם גם שם. ואני מקווה שהוא מזהה אירוניה…