קארן בליסקן, ילידת דנמרק, כמעט בת חמישים, בעלת תואר אצולה, יושבת על המרפסת בבית חד קומתי מעוטר בגג  רעפים אדומים. הבית ניצב בשולי מטע גדול של עצי קפה, שאותו היא מנהלת עם בעלה, לא הרחק מניירובי שבקניה. לאפריקה הגיעה בשנת 1914, לאחר שנישאה לדודן שלה, הברון השוודי בְּרוֹר בליקסן-פיינקה, סופר וציד של חיות בר גדולות, שדמותו העניקה כנראה השראה להמינגווי בסיפור "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר".

היא נושאת מדי פעם מבט אל הרי נגונג הנישאים מולה, אבל לעיניה מצטיירים נופים אחרים. היא משוטטת בדמיונה באירופה האריסטוקרטית שלפני מאה ומאתיים שנה, רוקמת אגדות על אהבה וחלומו, כותבת את ספרה הראשון, שבעה סיפורים גותיים.

בעוד כמה שנים, כשתשוב למולדתה, תוכל לראות בעיני רוחה את המציאות הסובבת אותה ברגעים אלה. דווקא שם, בביתה שבדנמרק, תכתוב את ספרה המפורסם ביותר, זיכרונות מאפריקה. יש ביבשת הזאת "משהו שמשכיח את כל צער ומעורר תחושה ששתית חצי בקבוק שמפניה – בעבוע שממלא את כולך בהכרת תודה על היותך בחיים," כתבה לימים, וסיפרה כי "החיים באפריקה היו עשירים מבחינות רבות – נופים, אלפי סוסים וכלבים, והמוני משרתים"… עוד כתבה כי "אנשים לבנים שחיים זמן רב בחברת ילידים בלבד, מתרגלים לומר את אשר על לבם, מאחר שאין להם שום סיבה או הזדמנות להעמדת פנים. ואחרי שהם נפגשים שוב, הם משמרים בשיחתם את גוון הדיבור הילידי…" עוד תיארה בליקסן את המגע שהיה לה עם האפריקנים, ששימשו לה לטענתה קהל מצוין. ללבנים, כך טענה, כבר אין סבלנות להאזין לסיפורים, "אבל אוזנם של הילידים עדיין קשובה. סיפרתי להם כל הזמן סיפורים מכל הסוגים. וכל מיני שטויות. התחלתי עם, 'פעם היה איש שהיה לו פיל עם שני ראשים…' והם היו מיד להוטים לשמוע מה עוד יש לי לומר. 'כן? אבל גיברת, איך הוא מצא אותו, ואיך הוא הצליח להאכיל אותו?' או דברים מהסוג הזה. הם אהבו המצאות כאלה."

קארן בליקסן חיה שבע עשרה שנה באפריקה, אבל נאלצה לשוב לארצה כדי לקבל טיפול רפואי, לאחר שחלתה בעגבת. ממי נדבקה? כנראה מהבעל, שממנו התגרשה. (גם אביה חלה בעגבת, והתאבד כשהייתה בת עשר). במשך שנים אחדות ניסתה לנהל את החווה בכוחות עצמה, אבל לא עמדה במשימה. בערוב ימיה, על ערש דווי, הודתה כי הייתה מוותרת על הכול אילו רק יכלה לצאת שוב לאפריקה למסע ציד בחברת בְּרוֹר, שכבר הלך מזמן לעולמו.

שמה היה אמנם קארן בליקסן, אבל היא התפרסמה בשמות אחרים. ספריה הופיעו בשמות עט שונים. הידוע שבהם היה איזק דינסן. יש הסוברים כי הצורך שלה להסתתר כך מאחורי שמות בדויים נבע מההתנסות של אחותה, שגם היא כתבה ספרים, אך לא זכתה להכרה. ייתכן שקארן בליקסן העדיפה לא להסתכן, לא לצאת אל העולם בזהותה האמיתית. דינסן היה שם נעוריה, ואת השם איזק, כך הסבירה, נטלה מהתנ"ך, מתוך הפסוק "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". בראיון שהעניקה בשנת 1960 אמרה כי המחשבה על כך שהעולם כולו יצחק אתה שימחה אותה. (נראה כי החמיצה את הפרשנות האפשרית, לפיה הצחוק שעליו דיברה שרה לא היה אלא חששה מהלגלוג שתספוג מי שלעת בלותה הייתה לה עדנה…). הדעת נותנת כי בחירתה בשם לא נשי הייתה מכוונת. כנראה שכמו סופרות אחרות (ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד), סברה שמוטב לה לחסות מאחורי זהות גברית. בדויה.

את אחד מספריה, הנוקמים המלאכיים,  שאותו כינתה "הילד הלא חוקי שלי," כתבה בזמן הכיבוש הנאצי של דנמרק תחת הפסבדונים פייר אנדז'רל. את אחוזתה פתחה באותם ימים בפני פליטים יהודיים, וברומן שכתבה הביעה את זוועות הכיבוש באמצעות סיפור אלגורי. ספר אחר שלה,  סיפורי חורף, הוברח דרך שוודיה בשנת 1942, פורסם בארצות הברית במהדורת כיס קטנה והוענק ללוחמים אמריקניים שהרבו לכתוב לה מכתבי תודה.

נראה כי לתודעה הציבורית חדרה בעיקר בזכות שני עיבודים לספריה, שנהפכו לסרטי קולנוע מצליחים: "זיכרונות מאפריקה," משנת 1985, בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד זכה בשבעה פרסי אוסקר, כולל הפרס לסרט הטוב ביותר ו"החגיגה של באבט" זכה שנתיים אחרי כן בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. (התסריט של הסרט "זיכרונות מאפריקה" שונה בפרטים רבים מהספר. כך למשל מודגשת בו מאוד פרשת האהבים שניהלה בליקסן עם ציד אנגלי עמו חיה עד שנהרג בתאונת מטוס. בסרט שיחק אותו כאמור כוכב הקולנוע האמריקני, רוברט רדפורד. בתחילתם של הצילומים דיבר רדפורד במבטא אנגלי, אבל הבמאי, סידני פולק, שינה את דעתו, ורדפורד נאלץ להקליט מחדש חלק מהדיאלוגים.)

קארן בליקסן, או איזק דינסן, הייתה במשך שנים מועמדת לפרס הנובל לספרות, אך לא זכתה בו. בשנת 1954 כשהוענק הפרס לארנסט המינגווי, מחה הסופר והצהיר שדינסן הייתה ראויה לו הרבה יותר.

"לדעתי," נהגה לומר, "אפשר לשאת כל כאב אם הופכים אותו לסיפור או מספרים עליו."  אין לדעת אם הילידים ששירתו אותה והאזינו לסיפוריה, והחיות שאהבה לצוד, יכלו להזדהות עם תפיסת העולם הזאת.