הסרט "את לי לילה" מסתיים לכאורה בדיוק במקום שבו החל: במיטה המשותפת לשתי אחיות שחולקות את לילותיהן, חבוקות. האחת מסורה לאחרת בכל מאודה; האחת נזקקת עד בלי די והאחרת מעניקה לה את חייה.
חלי וגבי חיות ביחד, חנוקות ואבודות בדירה קטנה, נטולות כל תקווה. גבי מפגרת בשכלה, וחלי מטפלת בה, בלי שום עזרה מאף אחד. אדרבא, כשהסביבה מתערבת, היא רק מקשה: השכנים מאיימים, מתערבים וכועסים, ואפילו אמן של האחיות מגיעה רק לביקורים נדירים וברור לגמרי שאינה שותפה למצוקה, אינה מבינה את גבי ולמעשה לא ממש מתעניינת בה. (את התוקפנות והכעס של שתי האחיות כלפי האם המזניחה מחצינה גבי, כאשר בביקורה היחיד של האם היא מתנפלת עליה ותוקפת אותה). בשעות הבוקר נאלצת חלי להשאיר את אחותה לבדה בבית, כדי לצאת לעבודה – היא מפרנסת את שתיהן כשומרת בבית ספר. בשעות שחלי נעדרת, נוהגת גבי לחבוט את הראש ברצפה. השהייה לבדה בבית מסבה לה סבל שאינה מסוגלת לשאת. בדידותן המשותפת נראית כמצב שאין ממנו מוצא. מה כבר יכול לקרות בחייהן?
אבל הבלתי אפשרי מתרחש. שני שינויים משמעותיים חלים, שניהם מפרידים במעט את הקשר הסימביוטי, המוחלט, החנוק לגמרי, שיש בין האחיות: בשל ההתערבות הלא רצויה של אחת השכנות נאלצת חלי לשלוח את אחותה למעון המיועד לאנשים במצבה, כל יום לכמה שעות, בזמן שהיא נעדרת מהבית. בה בעת יוצרת חלי קשר זוגי עם מורה מחליף שמתחיל לעבוד בבית הספר.
הגבר הצעיר שנכנס לחייהן של חלי, ובאופן בלתי נמנע גם לאלה של גבי, אמור ויכול לגאול את שתיהן. נדיבותו נדירה, שום דבר לא מבהיל או מרתיע אותו והוא שופע מסירות ואהבת אמת. הוא משתלב במציאות שלהן ומתחשב בצרכים המיוחדים של גבי. לא רק שהוא מקבל אותה, הוא גם מגלה כלפיה רגישות והבנה מיוחדות במינן. כאן, במקום הזה של החסד, יכול היה הסיפור להיעצר, אבל הסרט "את לי לילה" מבקש לספר לנו על הטבע האנושי המכשיל, להראות לנו כיצד חטא הגאווה יכול להתגלות גם במקומות הכי לא צפויים.
על חטא הגאווה, ההיבריס, כתב אריסטו בחיבורו המפורסם "הפואטיקה" שהוא "מעשה המבייש את קורבנו על לא-עוול-בכפו, למען מילוי הסיפוק של עושה המעשה". בטרגדיה היוונית כרוך ההיבריס בשגיאה שעושות הדמויות, והוא הסיבה לחורבנן.
וכך עושה חלי ברגע מסוים את טעות חייה. זוהי טעות שלעולם לא תהיה לה תקנה, איומה וטרגית, מעשה שיחזיר אותה כביכול אל נקודת ההתחלה, אל אפלת הלילות ובדידותם, אל חוסר המוצא. מה עוד יהיה לה בחייה, לאחר שסתמה בשגגה את הגולל על הפתח היחיד שהיה יכול להיות לה?
בספרה יסודות הטרגדיה כתבה דורותיאה קרוק כי "הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות כזאת שיש בכוחה לשפוך אור על אספקט בסיסי של הטבע האנושי."
חלי לומדת לקח מר על עצמה, על העיוורון שבו היא מסוגלת ללקות, על התוצאות המרות של פזיזותה. אין שום נחמה בתמונה האחרונה, שבה נראות שוב שתי האחיות חבוקות, מנותקות מכל קשר אחר, ביחד וכל כך לבד. כל אחת מהן ידעה בדרכה אהבה שאין בה תוחלת. שתיהן שבויות, של עצמן, של גורלן, של חוסר היכולת שלהן להיחלץ מתוך המציאות שנגזרה עליהן, ביחד ולחוד.
המשחק של לירון בן שלוש המגלמת את חלי ושל דאנה איבגי, בדמותה של גבי, מפעים. העדינות, הקרבה, המגבלה, הצער, הרצון הטוב, חוסר ההבנה – כל אלה מצטיירים בדייקנות. מפליאה במיוחד יכולתה של דאנה איבגי להביע את מגוון הרגשות של אישה שנמנעה ממנה היכולת לתקשר. איבגי מצליחה להביע שמחה, תשוקה וכאב אילמים, נטולי מילים, כבושים, מתפרצים, קיימים מאוד.
הרשומה, באתר
קראתי בעניין ובהנאה את חוות דעתך. תודה רבה על שאת חולקת עם הקוראים את הגיגייך וידיעותייך.
בקשר לסרט, אני נוטה לחשוב שחלי לא נענשת על חטא ההיבריס כשהיא מאבדת את החבר שלה בגלל טעות בפירוש המצב. היא מאבדת אותו כדי שחייה ימשיכו במסלול שהייתה בו קודם כניסתו של הגבר לחייה. לנו, הצופים, ברור שטוב לה יותר כשהוא בחייה, אך האם אין ספק שחלי חשה כך? אני נוטה לחשוב שהתאים לה יותר להיות כרוכה בחיי אחותה. סוג של שותפות בניתוק מהעולם. היא אמנם סבלה מאוד כשהבינה שטעתה, אך אולי הכאב היה על שהבינה עד כמה היא זקוקה לאחותה? מה דעתך?
תודה לך. הפירוש שלך מעניין מאוד ואני מודה שהאפשרות שאת מעלה לא עלתה כלל בדעתי. אותי הוא די מעציב… ואולי בעצם הוא יותר אופטימי מהפירוש שלי, כי כך אפשר לחשוב שחלי סובלת אמנם, אבל נמצאת במצב שהיא מעדיפה? בכל מקרה זה עצוב…