וגם: מי ומדוע החליטו להקים אגודה לשמירת זכויותיו המקוריות של הפועל "לגמור". 

A panda walks into a café. He orders a sandwich, eats it, then draws a gun and proceeds to fire it at the other patrons.

"Why?" asks the confused waiter, as the panda makes towards the exit. The panda produces a badly punctuated wildlife manual and tosses it over his shoulder.

"I'm a panda," he says at the door. "Look it up."

The waiter turns to the relevant entry and, sure enough, finds an explanation.

"Panda. Large black-and-white bear-like mammal, native to China. Eats, shoots and leaves."

הסיפור הקצר – ליתר דיוק – הבדיחה, שמדגים את חשיבות השימוש בסימני פיסוק, משמש כמוטו לספר חביב במיוחד הנושא את השם Eats, shoots and leaves, עם כותרת המשנה: "אפס סובלנות לסימני פיסוק", כלומר – לשיבושי השימוש בהם.

בסיפור שלעיל מסתבר למשל שעודף פסיקים שאינם במקומם מסכן את החיים ממש: בלי הפסיק, משמעות המשפט eats shoots and leave היא: אוכל נבטים ועלים. אבל כשמוסיפים את הפסיק המיותר, המילה shoots  והמילה leaves נהפכות לפעלים שפירושם – יורה ועוזב. וכך תיאורו של דב הפנדה כחיה שנוהגת לאכול נבטים ועלים נהפך להנחיות פעולה: לירות ולעזוב…

מי שאינו נוקדן ודקדקן בענייני ניסוח יתקשה אולי להאמין שאפשר להקדיש ספר שלם לסימני פיסוק, ובכך בדיוק עוסקת ההקדמה, שכותרתה "החוש השביעי", זאת מכיוון שמי שרגיש לסימני פיסוק רואה אותם כל הזמן, ממש כמו הילד בסרט האימה "החוש השישי", שרואה רוחות רפאים.

לפיכך, מסבירה המחברת, לין טרס, הספר מיועד רק למי שנשנק בתחושת זוועה למראה סימני פיסוק מיותרים או שגויים.

חלק מהדוגמאות קשה ולפעמים פשוט אי אפשר לתרגם לעברית, למשל – את אלה שעוסקות בשימוש השגוי של גרש השייכות לעומת גרש הריבוי: BOOK'S  כשהכוונה לBOOKS : טעות שראתה פעם מחברת הספר על שלט, לא רחוק מביתה. בה, כך היא מעידה, מעוררת טעות כזאת שרשרת של תגובות רגשיות עזות: זעזוע, תחושת אי אמון, הלם, כאב, זעם. ואז עולה בה גם דחף עז "לבצע מעשה פלילי" בעזרת צבע סימון לא מחיק…

חלק מהייאוש שחשים האנשים הרגישים לסימני פיסוק נובע, כך היא מסבירה, מאדישותו של הציבור, שכלל לא מבחין בשגיאות, וודאי שאינו מסוגל להבין את המצוקה שהן מעוררות. איש אינו מזדהה עם אנשי החוש השביעי. מי יכול להבין למשל את עוצמת הרגשות שהמחברת חשה כשהיא רואה שלט: "תוכלו לתרום תקליטים ישנים" שמופיע בלי סימן שאלה, או מניע אותה לכתוב מכתבים נזעמים ולהיכנס למשרדים, לתקן, להעיר, או את הרצון שלה להקים "אגודה להגנה על הגרש". (רצון שמעלה על הדעת את ההצעה שעלתה פעם בפורום תרגום ועריכה לייסד "אגודה להגנה על משמעותו המקורית של הפועל 'לגמור'", שאיבד בשנים האחרונות את תומתו…).

את השימוש התקין בסימני פיסוק משווה המחברת לנימוסים טובים: שניהם מקלים על הזולת, בלי למשוך אל עצמם את תשומת הלב, ועם זאת, ואף על פי שסימני הפיסוק יעילים ושימושיים כל כך, יש הרואים במי שמקפיד עליהם טרחנים וטרדנים.

הספר Eats, shoots and leaves  נכתב כדי לתאר את השימוש בסימני הפיסוק ולחזק את מי שהם חשובים לו. הפרקים בו מוקדשים לגרש, לפסיק, לנקודה, לנקודתיים ונקודה-פסיק, למקף, ולשלוש נקודות. בכל פרק מוסברים עקרונות השימוש בכל אחד מסימני הפיסוק, וכל ההסברים מלווים בשלל של דוגמאות, אנקדוטות, סיפורים היסטוריים והתלוצצויות משעשעות.

אכן, קשה להאמין שסימני פיסוק יכולים לספק כל כך הרבה סיפורים מבדחים, מעבר לתפקידם הדקדוקי ומעבר לכך שהם "אומרים לקורא מה המנגינה שהוא אמור להמהם לעצמו במהלך הקריאה."

הנה למשל סיפורו של הפסיק: הוא נועד במקור לייעץ לשחקנים היכן עליהם לנשום. מייחסים אותו לאריסטופנס מביזנטיון, מהמאה השנייה לספירה. פסיק סימן לשחקן שלפניו קטע קריאה קצר יחסית, ופירוש המילה ביוונית היה – "חלק קטוע". במשך אלף וחמש מאות שנה נשמר התפקיד הזה שיועד לו.

כדי להדגים את חשיבות מיקומו של הפסיק, מביאה המחברת כמה דוגמאות, חלקן גם מתרגומי פסוקים מקראיים. למשל – ישעיהו פרק מ', פסוק א'. באיזה משני האופנים הבאים יש לקרוא אותו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", או "נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי"? האפשרות הראשונה אומרת כי יש לנחם את העם. השנייה כבר פונה אליו ומנחמת אותו.

או פסוק ג' של אותו פרק. אם הפסיק ממוקם כך: "קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", או כך: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ", משמעותו של הפסוק שונה לחלוטין!

במשך תקופה ארוכה, היא מספרת, לא היו רווחים בין המילים בלטינית. וכך כתבי יד מהתקופה הקלאסית נראים לקורא עכשווי כמו חידת תפזורת שיש לאתר בתוכה את המילים… (וזה מזכיר לי את הוויכוח שטרם נפתר המתעורר לעתים קרובות בין מוציאים לאור ומתרגמים: אלה מבקשים לשלם על פי סימני דפוס, "לא כולל רווחים", אלה טוענים שמאחר שאין לוותר על הרווחים, כי הם חלק בלתי נפרד מהכתוב ויש לשלם גם תמורתם).

ומה קרה לפסיק? מאז המאה ה-16 הוא זכה לתפקידים רבים: הוא מפריד, מארגן מילים בקבוצות הגיוניות "וגורם להן להישאר במקומן", ממיין, מקיף ומקבץ אותן, וכמובן גם "משמיע מין קול נביחה החלטי כדי לכנס למקומו משפט טפל ופוחז שמנסה לשווא לפרוץ החוצה בחֵרוּת סמנטית." כאלה הם תיאוריה של המחברת, שנוהגת בסימני פיסוק כמו ביצורים מלאי חיים, שופעי גחמות ומסקרנים. הנה למשל עוד תיאור תוסס ועשיר בדמיון: "פסיקים, אם לא שורקים להם כדי להרגיעם, מתלהבים מתפקידם עד כדי כך, שקשה לבלום אותם. למרבה המזל, במאה ה-20 […] נוהגים להשתמש בסימני פיסוק בפשטות יתרה, עם פסיקים מעטים מאוד. אבל בכל פסקה של כותב שאינו בן ימינו אי אפשר שלא להבחין בכך שהמילים נראות כמו המון כבשים מובסות שכלאו אותן וטרקו את השער באמצעות כלב השמירה הטוב והנושן, הפסיק."

כאן מצטטת המחברת קטעים מלבבים כשלעצמם מתוך ספרים שנכתבו במאה ה-18 וה-19, כאלה שכתבו הנרי פילדינג, דיקנס, וחותמת את הדיון על הפסיק באמירה מבדחת על עורכי דין שנמנעים ככל האפשר משימוש בפסיקים, שנראים להם עושי צרות, ועל הקוראים שהתרגלו כל כך להתדלדלותם של הפסיקים במקומות פומביים, עד שמעטים מבחינים בבעיה המתעוררת מקריאת השלט "No dogs please" . שוב, יש כאן משחק מילים שאי אפשר לתרגם לעברית: פירוש השלט כפי שצוטט כאן, בלי פסיק, הופך את המילה please   לפועל, שפירושו "לשמח". כלומר, השלט אומר – "אין כלבים משמחים". ואילו כך: No dogs, please היה השלט מביע את מה שהתכוון: please במובן של "אנא", או "בבקשה", ולכן – "בבקשה לא להכניס כלבים".

הספר Eats, shoots and leaves מיועד למי שסימני פיסוק הם בנפשם, בתנאי שהם שולטים באנגלית. להם הוא מומלץ מאוד.