הוא עשה את מאזן חייו, וביקש לחתות מתוך ערימת האפר הענקית של חובות ומגבלות את מעט הזהב של רגעי אושר: שבועיים לפני חתונתו ושישה שבועות לאחריה; מחצית השעה לאחר הולדתו של פאולו, כאשר היה גאה שהוסיף זלזל לעץ המשפחה של בית סאלינה (עתה ידע כי שווא הייתה גאותו, אך חזקה הייתה ואמיתית); שיחות אחדות עם ג'ובאני לפני שזה נעלם לו (למען האמת, מונולוגים אחדים בלבד, שבהם נדמה לו שהוא מגלה בנער נפש דומה לשלו); שעות רבות במצפה הכוכבים, שבהן היה משוקע כולו בחישובים מופשטים וברדיפה אחרי הבלתי מושג; אך כלום באמת אפשר לרשום שעות אלו בטור הזהות של מאזן החיים? כלום לא היו אלא מין מקדמה על חשבון המנעמים שלאחר המוות? אחת היא. הן היו קיימות.

ברחוב למטה, בין המלון והים, עצר עוגב מכני וניגן מתוך תקווה חמדנית לגעת עד לבם של תיירים, שלא היו בנמצא בעונה זו. הכלי טחן את האריה "את שפתחת כנפייך לאלוהים". מה ששרד מדון פבריציו הרהר כמה גסיסות נטרדות ברגע זה ברחבי איטליה כולה בעטיים של כלי¯נגינה מכניים אלה. טנקרידי, בתחושתו הדקה הרגילה, רץ אל המרפסת, זרק מטבע למטה ורמז שתיפסק הנגינה. השקט שבחוץ סגר על הכול, השאון הפנימי נעשה אדיר עוד יותר.

טנקרידי. אכן, הרבה מטור הזכות ממנו בא, מהבנתו היקרה שבעתיים משום שהייתה אירונית, מן ההנאה האסתטית שהפיק למראה תמרוניו בתוך קשיי החיים, מחיבתו הלגלגנית כנאה וכראוי. אחרי כן הכלבים: פופי כלבת המופס השמנה של ילדותו; טום, זה הפודל הסוער ידידו הנאמן; סולטו בעל העיניים הטובות; בנדיקו, הטיפשון החביב; פופ, כלב הציד בעל הטלפיים הלטפניים, המחפש אותו ברגע זה תחת השיחים והכורסאות שבחווילה ולעולם לא ימצאנו עוד; כמה סוסים, אלה כבר רחוקים יותר וזרים. השעות הראשונות לשיבותיו לדונאפולגאטה, תחושת המסורת והנצחיות שבאה על ביטויה באבן ובמים, תחושת הזמן המוקפא; היריות העליזות בכמה מסעות ציד, הטבח החביב של ארנבות וקוראים, כמה בדיחות טובות עם טומיאו, כמה רגעים של חזרה בתשובה במנזר בתוך ריחות העובש ומיני המרקחת. עוד משהו? כן, היו עוד דברים: אך אלה כבר היו פירורים מעורבים באדמה: רגעי הנחת כאשר ענה לכסילים מענה מוחק כאיוולתם, שביעות הרצון כשנוכח לדעת שביופייה ובאופייה של קונצ'טה מתגלמת בת אמיתית לבית סאלינה; אי אלו רגעים של להט אהבים; ההפתעה עם קבלת מכתבו של אראגו, שבו בירכו בלבביות על דיוק חישוביו המסובכים בקשר לשביט של הכסלי וכן – וכי למה לא? – התרוממות הנפש כאשר הוענק לו בציבור אות הצטיינות בסורבון, התחושה העדינה שהעניקו לו אי אלו עניבות משי משובחות, ריחם של כמה מיני עור מעובד, הארשת החייכנית, הארשת המזמנת לעינוגים של כמה נשים שנקרו לו ברחוב, של זו שראה רגע רק אתמול בתחנה של קאטאניה, לבושה חליפת נסיעה חומה וכפפות עור איילות, עומדת בקהל הצפוף ודומה שהייתה תרה אחר פניו הקמולים בעד חלון הקרון המלוכלך. איזה רעש הקיים הקהל. "כריכים!" – "חדשת האי!" ואחרי כן התנשפותה של הרכבת העייפה כבדת הנשימה… ושמש מבעית זה בהגיעם, פני השקר הללו, התפרצות המפלים…

בחשכה ההולכת ומתעבה ניסה לחשב כמה זמן חי באמת. מוחו כבר לא היה מסוגל לבצע את החישוב הפשוט: שלושה חודשים, עשרים יום, סךהכול שישה חודשים, שש כפול שמונה, שמונים וארבע… ארבעים ושמונה אלף… 840,000 √ תיקן את עצמו. "בן שבעים ושלוש אני, ובסך הכול לא חייתי חיים של ממש אלא שנתיים… לכל היותר שלוש שנים."

והסבל? השעמום, כמה זמן נמשכו אלה? אין צורך לטרוח ולספור: כל השאר, שבעים שנה.

הברדלס, ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, עם עובד, ספרייה לעם, לעברית: פנינה בת שלה