"מה נעשה אחר כך?"
"ניקח כלב, ניסע לטייל, נתחתן, נוליד ילדים…"
"ואחר כך?"
השואלת היא אישה צעירה. עד לפני כמה ימים היה שמה אנה. זה לא כבר נודע לה ששמה האמיתי הוא אידה לבנשטיין. שהיא יהודייה. שהוריה נרצחו כשהייתה פעוטה.
מחרתיים היא אמורה להשתתף בטקס האחרון, לקבל על עצמה את השבועה לחיי פרישות, צניעות והסתפקות במועט. להפוך סופית לנזירה.
בן שיחה הוא גבר צעיר, נגן סקסופון. הוא אינו יודע מאומה על מה שעובר במוחה ועל המשמעות השונה, הבלתי אפשרית, שיש מבחינתה לכל מה שהוא אומר לה.
לפני רגע שאל אותה "על מה את חושבת?" והיא ענתה, "על שום דבר." היא יודעת שאין שום סיכוי שיבין.
כשסיפרה לו על יהדותה, לא נרעש ולא הופתע. רק השיב, אגב אורחא, "ולי יש גם דם צועני." כאילו אין במוצאה שום משמעות מעבר לקוריוז רגעי ושולי. מבחינתו אין בו חשיבות מיוחדת.
על שאלתה – "ואחר כך?" הוא משיב בתמימות, בטבעיות, בלי שום הרהור שני, "נחיה כמו כולם."
דווקא משום כך, משום הפשטות שבה הוא רואה הכול, יוכל אולי לקחת אותה אל חיים אחרים. אל חיים בכלל. ייטול אותה מתוך מה שצפוי לה, יושיע אותה מהמוות הממושך, האילם, שיש בו רק סגידה לצלוב, מדים המסלקים כל רמז לגוף, שתיקות בחדר האוכל, שם סועדות הנזירות בדממה טקסית, רק הוא יוכל להציל אותה ממה שצפוי לה − הקיפאון הרגשי, הקיום העקר, חסר ההמשכיות, הכללים הנוקשים שמכתיבים כל תנועה, נשימה, מבט, הציפייה המתמדת למוות הגופני הגואל.
ימים ספורים לפני הטקס יצאה הצעירה לראשונה מהמנזר. אם המנזר הטילה עליה לנסוע לביקור אצל דודתה – כנראה כדי לברר לעצמה שבחירתה בנזירות סופית ומוחלטת.
המפגש עם הדודה, מי שהייתה התובעת הכללית מטעם המשטר הקומוניסטי וכיום עובדת כשופטת, קשה. הדודה מנסה לשמור על ריחוק קשוח, אדיש. הביקור כמעט מסתיים כעבור זמן קצר מאוד. הדודה מסרבת לקשר. כל השנים לא השיבה למכתבים שהנזירות כתבו לה, וסירבה להוציא את אחייניתה מבית היתומים שבו גדלה.
אבל הקשר נוצר בכל זאת, והוא חושף בפני שתיהן סודות מייסרים מעברן. הכאב מוביל את שתיהן לבחירות שאין מהן דרך חזרה.
הסרט הפולני "אידה" (מאת פאבל פאבליקובסקי) מצולם כולו בשחור לבן. הוא מתרחש בפולין, בשנות השישים. המצוקה שהוא מצייר נצבעת כולה באפור – הנה הדרכים המרובבות בבוץ, הבתים העלובים, המטים ליפול, הנה הנופים הקודרים שבהם נחשפת האכזריות שאין לה שיעור שהתרחשה בתוכם רק כשני עשורים לפני כן.
מי היו אלה שהרגו יהודים? הגרמנים או הפולנים? מי היו אלה שגזלו את רכושם, רצחו וירשו, ומי הם אלה שחוששים מפני הקורבנות שיבואו לתבוע בחזרה את שלהם?
ואיזה מין חיים יכולים לחיות מתי המעט ששרדו משום מה, כי היה להם מזל, כי היה להם "מראה טוב", כלומר – תווי הפנים הנכונים, השיער הבהיר, האף הסולד, המין הנכון: לילד יהודי שחור שיער ונימול לא היה כמובן שום סיכוי להישאר בחיים.
אידה ודודתה משיבות לנו על כך בסרט, כל אחת בדרכה, כל אחת בגורלה.
הסרט הצליח מאוד בעולם, והוא אחד המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אבל ספג גם ביקורות, בעיקר בעיתונות הפולנית, שם טענו כי הוא אנטישמי, שכן הוא מתאר בדמותה של הדודה את היהודייה הסטריאוטיפית, הקומוניסטית, הנמנית עם השלטון שדיכא את הפולנים. מבקרים אחרים כתבו שהוא אנטי פולני, כי הוא "טוען" שהפולנים פגעו ביהודים…
כצופה ישראלית בסרט לא יכולתי שלא לחשוב על היעדרותה המוחלטת של חלופה לחיים של שתי היהודיות – הנזירה והקומוניסטית. במציאות שהסרט מתאר אין שום מחשבה או אפשרות כזאת. רציתי כמעט לשאול אותן − למה אתן עדיין שם. נסו להסתלק. (גם בתקופת השלטון הקומוניסטי עלו מפולין רבבות יהודים!)
בתמימות כנראה לא פחותה מזאת של הצעיר הפולני המציע לאידה פשוט "לחיות כמו כולם" רציתי להגיד להן – עזבו הכול. עזבו את פולין. קומו, בואו, עלו לישראל. כאן תמצאו מקום מפלט בטוח.
מחוץ לאולם הקולנוע ירד גשם. בחדשות התבשרנו שהילדה איילה, שבקבוק תבערה הושלך לתוך מכוניתה, החלה כבר לפקוח את עיניה, אבל חייה עדיין בסכנה, והיא צפויה בכל מקרה לשנים ארוכות של אשפוזים וטיפולים רפואיים.
דווקא אתמול הקרין הערוץ ארטה את הסרט "אידה", ואני זכרתי את הפוסט המרשים שלך ונשארתי לצפות בו. לא התאכזבתי. הסרט הרשים אותי מאוד ונגע בלבי. דווקא הקרירות והאיפוק שבו הוא מתנהל חזקים יותר מכל סערת רגשות מלודרמטית. זהו סרט מאוד פסימיסטי שכמו אומר שהחיים לא שווים שיחיו אותם. אידה חוותה קשר ולו גם קצר ביותר, אך קשר, עם אמן צעיר שמציע לה נישואים והיא לא מתלהבת, אולי גם משום האופן שבו הוא מצייר את החיים שהוא חושב ומצפה שיהיו להם, וחוזרת למנזר שאת החיים בו את מתארת כל כך במדויק.
להפתעתי מצאתי מאמר מאת מאיר שניצר שמסביר שהסרט אינו אלא "בלוף אמנותי", בצירוף נימוקים והוכחות. ציטוט חלקי מהמאמר:
מכאן ואילך על אודות הבלוף האמנותי עאלק, שמאחד לאחרונה את כל שדרות המבקרים באירופה, כמו גם בארה"ב, היוצאים מגדרם למראה העבודה בעיניים הזאת, שמשלבת בריחה מדיון של ממש בנושא שבו מתיימר הסרט להתמקד, ביחד עם רקיחה של איכויות צילום מלוקקות ופסקול מוזיקלי מאחז אוזניים. ל"אידה" אין כל עניין להתעסק בהתנגשות בין האמונות – קומוניזם או קתוליות – שאליה מנתב הסיפור את גיבורותיו. זוהי רק מסגרת להתחנחנות נטולת פואנטה של ממש. ההתחזות האידיאולוגית חסרת העמדה הזו נדחקת פה הצדה לטובת עיצובה של מעטפת אסתטית המגרה את העין, שבבסיסה ניצבת החלטה להגיש את הסיפור בצילומי שחור לבן ־ "אמנותי", המוצגים בפורמט הקלאסי והלא מקובל מזה עשרות שנים של יחס תמונה 3X4 , שבו צולמו בעבר, עוד בשנות ה-20 וה-30, הסרטים שהיו אז בגווני שחור לבן.
אפשר לקרוא את כל המאמר בקישור הבא:
http://www.maariv.co.il/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%99%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A3-%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%A8-458184
ברור שצריך להיות בעל ידע מסוים בקולנוע כדי להביע עמדה כזאת. ולסיום, אציין עוד שגיליתי, שוב להפתעתי, שבמאי הסרט "אידה", ביים גם סרט לפי אחד מספריו של הסופר דאגלס קנדי, "האישה ברובע החמישי" (לזכותו של דאגלס קנדי כמה יצירות מופת, לדעתי, אם כי את הרומן הזה עדיין לא קראתי והשחקנית הראשית בסרט היא קריסטין סקוט-תומאס הנפלאה). אפשר לקרוא בקישור הבא ראיון מאלף עם הבמאי:
http://e.walla.co.il/item/2524935
תודה, אורנה, כמו תמיד תגובותייך מרתקות ומעשירות.
הסרט מעורר כל כך הרבה מחשבות שקשה לי לזהות אותו כ"בלוף" וכאחיזת עיניים פשטנית ומתייפייפת. בשלב מסוים אשתו של הפולני שרצח את אמה של אידה, בעלה והילד הקטן, מבקשת מאידה שתברך את ילדתה. היא לא יודעת מיהי אידה. כל כך אירוני. דומה שאידה מייצגת גם את ישו וגם משפחה יהודיה שנרצחה, בין היתר, כדי לגזול ממנה את ביתה. רצחת וירשת.
אני מודה שראיתי את הסרט מזמן ואיני זוכרת את הפרטים, אבל בהחלט לא מסכימה עם הביקורת הקטלנית של שניצר, שציטטת.
ראיתי הסרט ומאד אהבתי. מעט האנשים ששאלתי ושראו גם את הסרט לא ממש התפעמו ממנו וזה ככה הדליק לי נורה כלשהי. האם ההתלהבות שלי מהסרט היא בשל הקשר האישי משפחתי אותו חשתי לנושא? סביר שגם זה אבל הסרט נהדר ומרגש וככה גם הכתבה הזו בה אני נעזר לכתיבת משהו משלי בנושא. ותודה
תודה, קובי. אני חושבת שהסרט מרגש גם בלי שיש קשר משפחתי אל הנושא (לי למשל אין…). מעניין לדעת מה המשהו משלך שאתה כותב בהקש הזה…
על הסרט "אידה" אני שומעת רק ממך וזאת למרות שהוא אחד הסרטים המהוללים ביותר של 2014. מגדירים אותו אפילו כ"תוצר קולנועי היסטורי והיסטרי". אומרים שהוא יצירת מופת, שחור-לבן מואר. מאידך יש צופים שאומרים שכגודל הציפיות כן גם גודל האכזבה – סרט משעמם, מעייף, קר ומתיש, לדעתם. לא מרגש.
מסתבר שאין תשובה סופית בסרט באשר לבחירה של אידה, אבל בא לי להגיד לה להתחתן עם המוזיקאי בעל הדם הצועני ולהנות מהחיים, ככל האפשר. זהו הסרט הראשון של הבמאי מאז שחזר לחיות בפולין והשחקנית הראשית היא אלמונית שאותרה במקרה בבית קפה על ידי חבר של הבמאי ואינה מעוניינת בקריירה קולנועית. כל מה שקראתי מעורר את סקרנותי. תודה עופרה על כל מה שאת מביאה לנו.
ותודה לך על המידע המעניין!
עופרה, תודה. כ"כ מרגשת הכתיבה שלך. עברה בי צמרמורת. עדיין לא ראיתי הסרט. אעשה זאת בקרוב
תודה, אירית!