השנה היא 1903. אישה צעירה מאוד, עדיין לא בת עשרים, חוזרת אל הבית שבו השתנו חייה: לא הרחק משם התאהבה והרתה, ואחרי כן אולצה לוותר על התינוק, איבדה את אהובה והוקאה ממשפחתה האמידה. הבית נטוש. הוא שוכן על שפת הים בעיירת קיט, פורצ'ונס רוקס, שבמדינת מיין. נהג המונית שהסיע אותה אל הבית מופתע, אבל היא נחושה בדעתה, כן, היא מסבירה לו. לכאן פניה מועדות. הבית נעול. הגינה צמחה פרא. חלק מהרעפים נפלו. ציר בדלת שבור. היא מטפסת על שולחן שניצב מחוץ לבית ונכנסת פנימה דרך חלון פרוץ. בתוך הבית שמות, עכברים, הצפה. בכל מקום היא רואה בעיני רוחה את האהוב – כאן פגשה אותו בפעם האחרונה. היא פותחת את דלת הכניסה. אוויר מרענן נושב מהים, שוטף את מחשבותיה. היא מחליטה להישאר בבית הזה, שבעבר הרחוק חיו בו נזירות.

תיאור התמונה הזאת מופיע בספרה של אניטה שרב, דרכה של אולימפיה. הבית נוכח מאוד לאורך כל הספר, מצטייר בעיני רוחו של הקורא: החזית שלו המצופה בקורות עץ, הגג הנטוי, החדרים בעליית הגג שחלונותיהם נשקפים מבין הרעפים. ובעיקר – הים. קולו. גליו. הצדפים על החוף, הסערות בחורף, הנופשים הממלאים את החופים בקיץ.

והנה, אותו בית עצמו מופיע שוב בספר אחר של אותה סופרת: פיסת זכוכית מהים. חלפו שלושים שנה. בני זוג אמריקניים שוכרים את הבית הנטוש שעל החוף, מתאהבים בו ומחליטים לקנות אותו. האישה הצעירה, הונורה, מוקסמת מיופיו, מצחצחת וממרקת אותו. בשל הקרבה לים מפתחת האישה תחביב חדש: היא נוהגת להתהלך על החוף ולחפש שברי זכוכית שנשטפו עם הגלים, כל שבר וצבעיו המפתיעים. היא עדיין אינה יודעת שחייה יתנפצו כמו הזכוכיות הללו, בעקבות מפולת הבורסה המפורסמת של שנות השלושים. גם ברומן הזה ממלא הבית תפקיד מרכזי. קרבתו אל הים מוחשית מאוד, ובתוך הסיפור מהדהד גם עברו: בני הזוג יודעים שהיו ימים שבהם שימש כמנזר, וגם שמועות על האישה שגרה בו פעם, זאת שילדה מחוץ לנישואים, מגיעות אליהם. בדיעבד הבית הוא זה שגורם לקריסתם: קנייתו הייתה מעבר ליכולתם הכלכלית.

ואז מגיע הספר השלישי בסדרה: אשת הטיס. חלפו שישים שנה. בבית המוכר לנו משכבר גרה משפחה בורגנית ומיושבת, טיס, אשתו ובתם. חייהם שגרתיים ושלווים. או כך לפחות סברה האישה, קתרין, עד שמטוסו של ג'ק נופל ומתרסק, והוא נהרג. בתוך האבל הכבד נחשפות אמיתות שלא היו ידועות לה על בעלה ועל חייהם. גם בספר הזה יש לבית מקום של כבוד. קתרין משקיפה אל הים, חשה בנוכחותו, יורדת אליו. גם היא יודעת משהו על ההיסטוריה של הבית, אוהבת אותו, את יופיו, את גודלו. הוא שימש לה קן משפחתי שאכזב אותה, בדיעבד.

הספר האחרון בסדרה, Body Surfing, לא תורגם לעברית. הפעם משמש המקום בית קיץ לבני זוג עשירים מבוסטון, שאוהבים לבלות בו ביחד עם שני הבנים בני העשרה שלהם. עלילת הספר מתרחשת שוב בבית ובעיקר בקרבתו, על החוף ובין הגלים.

הרעיון של הסופרת לשמור אמונים למקום מסוים, להדהד את קיומו של הבית בין הספרים השונים, להזכיר כמו בהיסח הדעת את ההיסטוריה שהיא עצמה המציאה, מושך מאוד את לבי. כתיבתם של הספרים לא הייתה כרונולוגית. הראשון בסדרה היה דווקא אשת הטיס, שם צוין כי הבית שימש פעם כמנזר. כנראה שהאזכור האגבי עורר בסופרת את הרעיון לכתיבת הספרים האחרים, שפירטו את עברו של הבית.

בראיון אתה סיפרה שרב שראתה פעם בית כזה. מעולם לא הקישה על דלתו ולא ביקרה בו, אבל אותו ראתה בעיני רוחה בכל פעם שכתבה ספר בסדרה. "בתים נותנים לי השראה מיוחדת," אמרה.

ספריה של אניטה שרב מצליחים מאוד בארצות הברית. אשת הטיס הופיע ברשימת הספרים המומלצים של אופרה וינפרי, ובעקבות כך נמכרו מיליוני עותקים שלו והוא עובד לסרט קולנוע. המבקרים הרציניים אינם רואים בה סופרת חשובה. כך למשל כשאשת הטיס ראה אור כתב עליה מבקר הניו יורק טיימס שהיא "בונה סיפור סביב עניין רומנטי-בורגני (נושא שילכוד, אפשר להניח בסבירות גבוהה, כמות גדולה של נשים שיקנו את הספר), משתמשת בדמויות הלבנות הגנריות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אם ללמוד מהצלחותיה הקודמות, יהיו אנשים שיבלעו בשמחה את הכתיבה הזאת, המבוססת כולה על נוסחאות." על פיסת זכוכית מהים נכתב שם שזוהי "אופרת סבון נטולת בושה". ועם זאת, ממשיך המבקר ומודה: "שרב אינה נוהגת בדמויות שלה בקלות ראש. הן חושפות את עצמן באמצעות מעשיהן, והסופרת, שכותבת בחסכנות ראויה לשבח, כמעט שאינה מציינת או מסבירה את המובן מאליו."

אכן, יש נופך נוסחתי בספריה של אניטה שרב, ולוא רק בכך שהיא מקפידה מאוד להרגיע את הקורא ולא להטיח אותו לתוך אפלה בלתי נסבלת. הסוף הבלתי נמנע של כל עלילה יהיה טוב. אם יש סבל, נעבור אותו ביחד, ונצא מסופקים ואופטימיים.

ובכל זאת, אי אפשר להכחיש את התבונה שבכתיבתה של אניטה שרב. את המעורבות הרגשית – אך לא סנטימנטילית! − שהיא מעוררת, ואת העונג הלא מעליב, שספריה מסבים. נכון, העונג הזה אינו משתווה להנאה העמוקה, המורכבת ורבת הפנים שמסבה ספרות גדולה באמת, אבל לטעמי שמור מקום של כבוד גם לספריה של שרב, שהם משובחים לסוגם.

מכל ספריה של שרב אני אוהבת גם את אור על שלג, שלא נכתב כחלק מסדרת הבית ליד הים, ועוד שלושה, שלא תורגמו לעברית: Resistance, Where or When  ,Eden Close