הילד בן ארבע. התינוקת בת פחות משנה. בבית המולה. האורחות, שכבר ימים רבים מתמסרות לטיפול בתינוקת, אביהם של הילדים, חמותו – כולם כבר מבינים מה עתיד להתרחש בקרוב. הם כועסים על אמם של הילדים, שלקחה אותם כדי להסביר להם מדוע החליטה לעזוב. כבר אין ספק, היא עתידה להסתלק מהבית, מהחיים הללו, שיכולים להיראות כה נוחים: המשפחה גרה בסולסברי, בירת רודזיה. בעלה של דוריס פקיד בשירות הציבורי המקומי. כמו כל הנשים הלבנות בנות המעמד שלה מוטל עליה רק לנהל את צוות המשרתים – כולם שחורים – שמבצעים את העבודות: בישול, אחזקה, ניקיון. כל בוקר, אחרי שהיא מזמינה מהחנויות את כל המצרכים שהמשרתים זקוקים להם, היא אמורה להיפגש עם נשים אחרות, לשוחח אתן על בגדים ולהתלונן על הגברים המפרנסים אותן.
"אני מתכוונת לתקן את העולם המכוער הזה," היא לוחשת לשני הפעוטות, בטוחה שמשהו מדבריה חודר להכרתם, "אתם תחיו בעולם יפה יותר, שאין בו גזענות ואי צדק… כשתגדלו – תבינו."
היא קומוניסטית הדוגלת בדברים ששמעה לאחרונה: שאי אפשר לשאת מציאות של ארץ שבה מאה אלף לבנים באו וגזלו ממיליון שחורים את אדמותיהם ועכשיו מנצלים אותם, משתמשים בהם ככוח עבודה זול, מסרבים להעניק להם השכלה והכשרה מקצועית ותוך כדי כך מתיימרים "לתרבת ולשפר" אותם.
חברי המפלגה, עמיתיה, האמינו שבזכותם, בזכות אמונותיהם ופעולותיהם, בתוך עשר, לכל היותר חמש עשר שנה, לא יהיו עוד בעולם גזענות, דיכוי נשים, ניצול עובדים. הסנוביות תיעלם, אנשים לא יבוזו עוד לזולתם. גן עדן עמד על סדר היום, ובקרוב…
דוריס הייתה ידועה מאז ומתמיד כמי שאוהבת מאוד ילדים קטנים, מחפשת את קרבתם, משתוקקת כל העת לחבק אותם ולשחק אתם. בהיותה נערה טיפלה בתינוקות בשכר, שכן הפרנסה של הוריה הייתה דחוקה. בעקבות "תערוכת האימפריה הבריטית" שנערכה בשנת 1924, התפתו להגר מאנגליה לרודזיה, שם קיוו להתעשר. מסתבר שלא רק רעידות אדמה, מלחמות, ורעב, גם תערוכות גדולות מעצבות את גורלם ועתידם של בני אדם. אמה של דוריס ציפתה לחיים של בני המעמד הבינוני. לאפריקה לקחה בגדים מפוארים שלעולם לא תלבש. פסנתר שלא יהיה בו שימוש. שטיחים פרסיים שייראו מגוחכים בתוך בקתת העץ והקש שיבנו למגוריהם בחווה המרוחקת, הגובלת בערבות הבּוּש. בעיני רוחה ראתה סעודות חגיגיות, ערבים מוזיקליים, מסיבות תה, פיקניקים, כמו אלה שהיו לה בשנים המעטות שבהן חיו באיראן, שם נולדו ילדיה. אבל באפריקה עוניים היה כה מחפיר עד שלפעמים נאלצו לאכול את הציפורים שבתם צדה.
דוריס, האישה שחיפשה בנעוריה כל הזדמנות להחזיק תינוקות על הידיים, השתדלה לא להיקשר רגשית אל שני ילדיה. "אילו נשארתי אתם לא הייתי שורדת, הייתי מתמוטטת נפשית ונהפכת לנטל על המשפחה," הסבירה בדיעבד.
בשנת 1946, שלוש שנים אחרי שעזבה את משפחתה, נישאה שוב. את לידתו של הילד השלישי תלתה בטבע שדחק בה להרות, בשל המלחמה שקטלה עשרות מיליונים. גם נישואים אלה לא החזיקו מעמד. מהם נותר לה שם המשפחה לסינג, וילד, בנה השלישי.
דוריס לסינג עזבה את אפריקה בשנת 1949. היא הותירה שם שני ילדים, שני בעלים לשעבר, וזיכרונות. לאנגליה לקחה אתה את הילד השלישי, את כתב היד של ספרה הראשון העשב פוזם, את כל הסיפורים שתספר בעשרות השנים הבאות ואת המחשבות הנאצלות על העולם המשופר שתעזור ליצור.
"היינו חלק מאשליה, או הזיה," אמרה על עצמה ועל חבריה למפלגה הקומוניסטית. כשחיה באפריקה התקוממה נגד הגזענות. נגד אמירות כמו – "השחורים מבינים רק מכות." נגד אמה שהפצירה בילדיה לאכול ואמרה, "תחשבו על הילדים הרעבים בהודו," אבל לא עלה בדעתה להסתכל מהחלון ולראות את הילדים האפריקנים המורעבים. היא סירבה לדמות להוריה, שמלחמת העולם הראשונה טרפה את חייהם והטריפה את דעתם. אביה איבד רגל אחת במלחמה. את אשתו, שאהובה הרופא טבע במלחמה, הכיר בבית החולים שם אושפז במשך שנה והיא הייתה האחות שטיפלה בו. חייהם המשותפים היו פשרה וטעות מתמשכת. היא כעסה וחסה עליהם, ובעיקר לא הייתה מוכנה להרגיש לכודה כמוהם.
מה רבה הדרך שעליה לעשות הבינה במפגש נדיר עם אפריקני שחור, משכיל, שפטפטה בחברתו בלי הרף. הוא האזין בשתיקה, עד שאמר, "תביני, אני מבוגר מאוד ואת צעירה מאוד."
"אין לנו זכות להיות מופתעים ממחשבות שגויות של אנשים שחיו בעבר, לפני שנתהה איך יראו התפישות שלנו לאנשים בעתיד," אמרה. גם כשדנה את הלבנים לכף חובה, הוסיפה, לא כהצדקה, אלא כהסבר: "כשאנשים רבים מטורפים באותו אופן, אין רואים בכך טירוף."
מהקומוניזם התפקחה. כשנודע לה על הזוועות הסובייטיות האכזריות, שהיו לא פחות גרועות מאלה של הפשיסטים הנאציים, תהתה: האם על כף המאזניים יניחו את כוונותינו הטובות?
שישים וארבע שנים אחרי שדוריס לסינג עזבה את אפריקה, הגיעו אל ביתה שבלונדון המבשרים: אלה שבאו להודיע לה שזכתה בפרס נובל לספרות. באותו בוקר יצאה למכולת ושבה עם סל הקניות, אישה בת שמונים ושמונה. כשהגיעה ופגשה את כל העיתונאים והצלמים שחיכו לה, לא היססה: אחרי שהכניסה הביתה את המצרכים שקנתה, שבה ויצאה, ואז התיישבה בפיסוק על המדרגות שבפתח ביתה, החזיקה את זרי הפרחים והברכות וחייכה: מראה שנחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי.
פרס נובל הוענק לה על שפע רב ומגוון של יצירות. היא פרסמה עשרות ספרים. כתבה על אפריקה, כתבה ספרי מדע בדיוני, כתבה סיפורים פוליטיים ורומנים. אחד מהם, מחברת הזהב, נחשב לקלאסיקה וכבר שנים רבות שהוא מופיע ברשימת מאה הספרים הנחשבים ביותר של שבועון טיים. לסינג חקרה בו את הקומוניזם שממנו התפקחה, את שחרור האישה, ידידות בין נשים, טירוף, פסיכולוגיה, אמהות.
הסופרת שחייכה אל העיתונאים, שהפטירה לעבר אחד מהם, "הנה, אתה עונה על כל השאלות במקומי, ברכותיי…" נראתה כמי שנהנית, גם אם היא מביכה את הנוכחים. היא סירבה להעמיד פנים שהמעמד חשוב לה במיוחד. היא האישה שזנחה פעם את ילדיה הקטנים. אין ספק שיש להניח על כף המאזניים את מכלול יצירתה, את כל הישגיה האמנותיים, וגם, כפי שביקשה, את כוונותיה הטובות. ואי אפשר שלא לשאול מה היה קורה, ומי היה נפסד, אלמלא הלכה בדרך שבה בחרה.
דוריס לסינג מגיעה הביתה במונית. העיתונאים מבשרים לה שזכתה בנובל. האיש שיורד אתה מהמונית הוא פיטר, בנה השלישי, שחי אתה עד יומה האחרון, ומת זמן קצר אחריה.
בנה ובתה מנישואיה הראשונים נשארו בדרום אפריקה.
בנה הבכור, שעליו אמרה: "אין לי כלפיו שום רגש," הלך לעולמו.
בתה מנהלת ארגון סיוע ומשתדלת להתרחק מאור הזרקורים.
עליה אמרה אמה שהיא מעריכה מאוד את אישיותה.
הקשר של שניהם אתה היה במשך השנים קלוש ביותר.
יש מעט מאוד מידע ברשת על ילדיה. הינה מה שמצאתי:
Her son John Wisdom died of a heart attack on his coffee farm in Zimbabwe in 1992. He was 52.
Unfortunately, she outlived her son Peter Lessing by three week.
Jean Wisdom lives in South Africa and shuns the limelight, preferring to work with under privileged children.
בספר השני של האוטוביוגרפיה שלה יש פרטים נוספים, לא רבים.
In Under My Skin, I describe leaving two small children, and I earned criticism for not going into what I felt about it. It seemed to me obvious that I was bound to be unhappy and any intelligent reader would understand that without ritual beatings of the breast. Now I feel the same.
Lessing, Doris (2009-10-13). Walking in the Shade: Growing Point, The: 2 (p. 156). HarperCollins. Kindle Edition
יש לה עוד התייחסויות לכך, בספר.
המצב היה כנראה מאוד מורכב, כפי שאמרת, ואני לא מצטרפת למקהלת אלה שמגנים אותה על העזיבה. במקרים מסוימים אנחנו לא יכולים להציב את עצמנו כשופטים.
מסכימה אתך. קראתי דברים שכתבה על כך שבעצם מאלצה לנתק אתם מגע כי אביהם לא אפשר לה שום קשר אתם.
כן.
Her actions broke the accepted norms of the age, especially in a small colonial city. Her ex-husband initially refused to allow her access to her children, who were placed in the care of her sister-in-law. In March 1945, she wrote to a friend: “Since I was forbidden to see them for a year, it is difficult to see what else I could do but neglect them.”
לו הייתה נשארת, קרוב לוודאי שהייתה מתמוטטת נפשית.
What amazes me now is how clearsighted I must have been," she says. "If I hadn't left Frank Wisdom, I would have gone crazy or taken to drink. Personally, I think I would have become a lush."
הי עופרה
שוב כתבתי שלוש פעמים ולא הצלחתי לשגר את התגובה. האם אני צריכה לרשום משהו
בשדה המכונה אתר?
הנה, הצלחת! 🙂
עופרה. כמה מעניין.
קל לבקר אחרים, לצקצק בלשון ולומר:"איזו מין אמא מתרחקת מילדיה", את חושפת ברגישות את האישיות שלה, את מוראות הזמן, את הבחירה הקשה שנטלה על עצמה למען מטרה שהיתה כ"כ חשובה בעיניה. היא באמת ראתה את העולם עוד לפני שראתה והתכנסה בדלת אמות לעשות לביתה. כשאנחנו קוראים על גבר שעושה למען האומה, העולם, אנחנו קדים לו קידה. כשאישה עושה זאת- אנחנו נוטים לבקר אותה. אני מעדיפה לקוד לה קידה ולקרוא, לקרוא את ספריה. (מתי?)
אני חייבת להודות שלי הבחירה הזאת שלה קשה. במיוחד שאת הבן השלישי גידלה במסירות והוא חי אתה עד אחרית ימיהם. אבל כנראה שהכול היה שם מסובך ומורכב יותר מכפי שסיפרה באוטוביוגרפיה שלה שעליה התבססתי ברשומה הזאת. למעשה מהרגע שעזבה אותם חדל להזכיר אותם. לא מוזר, בכל זאת?
ועם זאת, כן, היא הייתה סופרת דגולה. את מחברת הזהב שלה קראת?
כרגיל אי אפשר להישאר אדישים רגשית כלפי הדמות שאת מתארת ולמה שהיא מייצגת. במילים קצרות וקולעות, בלי פרשנות יתר, הכתיבה שלך נוגעת בנקודות הכי רגישות ובנושאים אוניברסליים שמעסיקים כל אחד – זוגיות, אימהות, חופש הבחירה, היעוד בחיים, הצלחה, כשלון ועוד. מעורר מחשבה
תודה, נורית. דוריס לסינג מרתקת, כסופרת וכדמות. אני קוראת עכשיו את החלק השני של האוטוביוגרפיה שלה, ומתעורר בי הרצון לקרוא שוב את מחברת הזהב, את מרתה קווסט, את העשב פוזם (שעדיין לא קראתי), זקוקה לכל כך הרבה זמן פ נוי…!