אחיה הבכור נרדם. מרגריט נוטלת את הסכין. בעוד רגע תהרוג אותו. אחרי שימות, היא ואחיה הצעיר לא יסבלו ממנו עוד. היא חייבת להגן על הילד הקטן, האהוב. אם אימא תצטער ותבכה – מגיע לה! איזו מין אימא אוהבת רק בן אחד, את הגדול והחזק! היא עוצרת את הנשימה, מתקרבת, מניפה את היד, לא פוחדת: היא רגילה לג'ונגל הרוחש, לנחשים שזוחלים מתחת לרגליים, לפנתרים שחורים שמתעופפים בין העצים, אבל אחיה מתעורר פתאום. פוקח את העיניים. רואה אותה. פורץ בצחוק, עוד לפני שהוא מעיף מידה את הסכין. ומספר לאימא. שגם היא צוחקת. כל כך צוחקת.
אם כי אין לה בעצם שום סיבה אמיתית לשמחה: כל הכסף שחסכה במשך שנים, מאז שאבא מת, ירד לטמיון: האדמה החקלאית שקנתה מהממשלה הקולוניאלית הצרפתית כאן, ליד נהר המקונג שבהודו-סין, לא טובה. רימו אותה. בחורף הראשון הכול, גם הבקתה, הוצף במי ים. האורז שזרעה נשטף. וכבר שנים שהיא וילדיה נאבקים. בונים סוללות עפר. מנסים לשרוד. לא מצליחים להתפרנס. רעבים. מרגריט יוצאת לא פעם ליער כדי לצוד לעצמה אוכל. העולם, כבר הבינה, אינו צודק, ובתוך נפשה פעורה תהום שקוראת לה לפעמים ליפול לתוכה. לאבד את שפיות דעתה. לנוס אל הטירוף.
היא מרגריט דיראס, שתלך לעולמה בגיל שמונים ושתיים, בתום חיים רבי פעלים: אחרי ששבה בנעוריה לצרפת, מולדת הוריה, למדה באוניברסיטה. בימי מלחמת העולם השנייה הייתה פעילה ברזיסטנס, סעדה את בעלה הראשון, ששב ממחנה ריכוז, הייתה קומוניסטית שהתפקחה, התגרשה פעמיים וילדה בן אחד, נגמלה מהתמכרות לאלכוהול, שכבה מחוסרת הכרה במשך כמה חודשים בשל מחלת ריאות, זכתה בפרס גונקור וכן, כתבה ארבעים ותשעה ספרים וביימה עשרים סרטים. היא כתבה את התסריט של "הירושימה אהובתי" והייתה מועמדת בעבורו לפרס האוסקר.
הסרט נחשב למבשר "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי, וביטא את השילוב האופייני ליצירתה: מוות שנוגע ומעורב באהבה בלתי אפשרית ובהרסנות עצמית. "אתה הורס אותי, אתה כל כך טוב אלי," אומרת האישה למאהבה ללילה אחד. היא צרפתייה, הוא יפני. עם בוקר ייפרדו, אחרי שכל הלילה סיפרו זה לזה על המלחמה: הַפְּצצה, הגופות, גזיזת שיער, האהבה, ההשפלה.
בראיון שנערך עם דיראס בת השבעים ושבע היא הסכימה עם דבריו של המראיין: כן, יש בכל ספריה זרם תת מימי של בעתה. מניין בא? אולי מהפנתרים השחורים שזינקו בין העצים ביער. אולי מהחופש הפרוע, או מהיתמות. ויש גם פחד מגברים, הסבירה: "כי לא היה לי אבא."
כשהייתה בת שבעים ושמונה יצא אל האקרנים הסרט "המאהב", שנוצר בעקבות הרומן שכתבה שמונה שנים לפני כן. מתואר בו קשר ארוטי, בלתי אפשרי, שאין לו סיכוי במציאות. שום דבר בחיבור הזה לא מתאים או מקובל: הגבר בן עשרים וארבע. הנערה כמעט ילדה, בת חמש עשרה. הוא בן למשפחה עשירה, אצילית, היא בת עניים. הוא סיני. היא צרפתייה. קולוניאליסטית ויליד. אציל ופשוטת העם. חלשה וחזק. חלש וחזקה. התשוקה המיוסרת, הכובשת, נוצרת כנראה בגלל כל הפערים האלה. לא למרות היותם. דיראס לא היססה להכריז כי הספר מבוסס על חייה ועל התנסויותיה, אך מעולם לא הסגירה את שמו של הגבר הסיני.
"אני שייכת לתקופתי," הסבירה דיראס, שמתחה ביקורת נוקבת על הכתיבה הקלאסית, הריאליסטית, "החונקת", לדבריה. בכתיבתה היא ממעיטה בתיאורים, אינה מתמקדת בעלילה, אלא חוקרת את המעמקים של דמויותיה, את הרגשות המורכבים והסותרים.
פעם אחת כדי להכיר דמות לספרה, לקחה מבית חולים לחולי נפש אישה יפהפייה שמשכה את לבה, ישבה אתה בבית קפה והביטה בה אוכלת, שותקת, בוהה: בחנה אותה כמי שמסתכלת בהשתקפותה, בתוך מראה אנושית חיה. אולי ראתה בה ילדות טרופה על חופו של נהר זר.
אהבה מעורבת במוות
יאן אנדריאה, "המאהב האחרון" של מרגריט דיראס, נמצא מת בדירת החדר שהורישה לו הסופרת, ברובע השישי של פריז, מול דירתה שלה, בעשירי ליולי, שנה זו, 2014. מרגריט נולדה ב-1914, יאן נולד ב-1952.
הסטודנט לפילוסופיה קורא את אחד מהרומנים של הסופרת הגדולה, "הסוסים הקטנים של טרקיניה", שבו הוא נתקל במקרה בדירה אותה הוא חולק עם שתי שותפות ומתאהב נואשות ובאופן מוחלט. יאן הצעיר מאמץ את הרגלי השתיה של גיבורי הספר ושותה רק ביטר קמפרי. מעתה והלאה נכנס המעריץ לעולמה של מרגריט ולא יוצא ממנו. כל הסופרים האחרים נדמים בעיניו תפלים, חסרי עניין, משוללי ערך. יאן יקרא כל חייו רק את דיראס.
בשנת 1975 פוגש יאן את המחברת שבאה לשוחח עם הקהל לאחר הקרנת סרטה "אינדיה סונג" באולם הקולנוע לה לוקס, בקן, נורמנדי, ומביע את רצונו לכתוב לה. מרגריט רושמת לצעיר הגמלוני, השברירי והעדין את כתובתה ברובע השישי בפריז:
5rue Saint-Benoît, Paris, 6e
יאן כותב לה כבר למחרת ולא מפסיק במשך חמש השנים הבאות, יום יום, בלי לקבל תשובה. בתום תקופה זו מגיע סוף סוף משלוח: ספרה של דירס "האיש היושב במסדרון". למרבית הפלא יאן לא מתלהב הפעם ומפסיק לכתוב כדי לא להיאלץ לשקר. דיראס תמהה, נתקפת דאגה, שולחת לו עוד ועוד מיצירותיה. יאן מחדש את מכתביו.
בשנת 1980 יאן מתקשר למרגריט הנמצאת בטרוויל, בדירה שקנתה במלון המיתי "הסלעים השחורים" שהסוויטות המפוארות שלו מוצעות למכירה. הסופרת מזמינה אותו להרמת כוסית. נותנת לו הוראות איפה לקנות בקבוק יין אדום. טרוויל אינה רחוקה מקן. יאן בן 28, מרגריט בת 66. מרגריט מציעה ליאן להישאר ללון במיטת בנה. יאן ומרגריט מטיילים בהונפלר, שרים פיאף, יאן מדפיס את מדורה השבועי ב"ליברסיון", עורך שולחן. שתיית היין שקנה יאן במעותיו המועטות הופכת למגורים משותפים במשך שש עשרה השנים הבאות עד מותה של דיראס. יאן נכנס לחייה, לספריה ולסרטיה. הוא משמש לה כבן זוג, כידיד, כעוזר, כמזכיר, כנהג, כאח, כמטפל. יאן נמצא לצדה כדי שספריה יראו אור, סועד אותה בנאמנות עד יום מותה. יחסיהם לא התנהלו תמיד על מי מנוחות. תיעוד מפורט נמצא בספרו של יאן "אהבה זו".
מרגריט מחליפה את שם משפחתו. מעתה והלאה לא ייקרא עוד יאן לֵמֵה, כאביו, כי אם יאן אנדריאה. אנדריאה היה שם אמה של מרגריט שחוסר אהבתה הותיר בה אותות כל חייה. תשוקתו של יאן אנדריאה לגברים אינה שמורה בארון. אך חייו סובבים סביב מרגריט. גם ספריו. הוא חי בצלה. בחודשים האחרונים לחייה יאן ממשיך להיות סבלני, ידידותי ומנומס כתמיד כלפי דורשי שלומה אך מציב עצמו כטריז בינה לידידיה. אי אפשר יותר לשאול לשלומה ישירות, לשמוע את קולה.
אחרי הלווייתה של מרגריט, ב-1996, יאן בן ה-44 עובר לגור בדירת החדר שירש מחברתו, מול דירתה. מרגריט מינתה אותו למנהל עזבונה הספרותי. הוא המחליט בכל הקשור לפרסום יצירותיה. לבנה היחיד, המבוגר ממנו בחמש שנים, לא נותר אלא לקבל את הדין. אחרי שנתיים יאן מבין שעדיין לא סיים את חייו. הוא עדיין חפץ חיים. כשהוא מתקשר לאמו, היא ממהרת לקחת אותו אליה, היא שקיבלה את יחסיו עם האישה המבוגרת כדבר טבעי, מובן מאליו ונחוץ.
החל מ-2001, שנת פרסום ספרו האחרון, נעלם יאן, כבמטה קסמים, מהנוף הציבורי. הממונה על עזבון דיראס אינו מתראיין, אינו מתיישב עוד בבית הקפה דה פלור, איש אינו יודע כיצד ואיפה הוא חי.
ארבעה חודשים לאחר חגיגות המאה להולדתה של האמנית הגדולה, שנערכו ב-4 לאפריל, 2014 שגם מהן נפקד מקומו, נמצאת גופתו באותה דירת חדר שקיבל במתנה מאשת סודו. סיבת המוות אינה ידועה אך אין חשדות לפלילים.
תודה, אורנה. מרתק!
http://www.christianvancautotems.org/article-marguerite-duras-biographie-6-68563035.html
קישורית לבלוג של חובב ספרות בלגי שברשומתו זאת יש תמונות של דיראס עם יאן (הבחור המשופם) ולמטה יש תמונות שלה עם בנה. יש בבלוג עוד רשומות על דיראס וגם אפשרות לתרגום לאנגלית. באחת מהן יש גם תמונות של בניין המלון לשעבר מול הים, "הסלעים השחורים", עם דיראס על מרפסת דירתה בו וגם תמונות של פנים הדירה. היה לה גם כשרון של מעצבת פנים.
תודה, אורנה, מעניין מאוד!
שוב הפתעת אותי ביכולת הסיכום שלך (על דיראס נכתבו מאות כרכים) ושוב לקחת אותי למחוזות העבר, לשנות השמונים, עת קראתי הלוך ושוב את ” סכר” ואת “המאהב” ואולי זאת ההזדמנות לעשות השלמות ולקרוא עוד מאת מרגריט המיתית שסגנונה הייחודי משך הרבה מחקים, הן מעריצים והן מלעיגים.
תודה, אורנה.
עופרה יקרה,
אני קוראת באופן קבוע את הרשימות שלך, ואף על פי שאיני מגיבה לעתים קרובות, אני מאוד נהנית מהניתוחים האינטליגנטיים שלך, מהניסוחים המדויקים ובכלל מהכתיבה המשובחת.
תענוג לקרוא!
יום טוב,
רינה
תודה רבה, רינה! שימחת אותי!