"זכינו באלף נקודות. איזה צחוק… אנחנו חוזרים הביתה בטנק. ניצחנו!" צוחק בחדווה הילד שזה עתה התייתם, בסצנת הסיום של הסרט "החיים יפים".
לפני שעות אחדות נורה אביו כשניסה להציל את אשתו, אמו של הילד. זמן קצר לפני כן עוד הספיק האב להחביא את בנו ובכך להציל אותו, אבל לילד אין מושג מה בעצם קרה. הוא לא יודע שהיה במחנה השמדה. שחייו היו בסכנה. גם לא שהתחוללה מלחמה אמיתית, שהסתיימה.
הטנק המשחרר נכנס למחנה וחיילים אמריקנים מעלים עליו את הילד המאושר, העליז. עד הרגע האחרון הצליח אביו "לעבוד" עליו, לשכנע אותו שהחיים יפים, להגן עליו מפני המציאות. האב שיחק אתו משחק שנועד להסתיר מפני הילד את המשמעות האמיתית, האכזרית, של מה שקורה סביבו. לשם כך הוא ייפה אותה בלי הרף, שינה את פרטיה, תיאר הכול כשעשוע. הנה למשל אחד הקטעים המרכזיים בסרט: אל צריף העצורים במחנה הריכוז נכנס חייל אס-אס שמבקש מתורגמן מגרמנית לאיטלקית, כדי להסביר את חוקי המקום לאסירים שזה עתה הגיעו.
האב, גווידו, מתנדב מיד, אף על פי שאינו יודע מילה בגרמנית. יש לו מטרה: הוא רוצה שדבריו של הגרמני לא יפחידו את הילד ולכן "מתרגם" אותם ובעצם בודה משחק:
"המשחק מתחיל עכשיו. הראשון שיזכה באלף נקודות ינצח. איזה מזל יש לו…"
הילד מחייך בשמחה.
הגרמני נובח משהו בגרמנית ומצביע על עורפו.
"כל יום נודע ברמקול מי מוביל במשחק. מי שיהיה במקום האחרון יצטרך עם השלט 'חמור' על גבו".
הילד מתרגש.
"אנחנו משחקים את תפקיד הרעים שצועקים כל הזמן," מדבר גווידו בשמו של הגרמני. "כל מי שחושש להפסיד נקודות…"
הגרמני צווח משהו בגרמנית ומונה באצבעותיו.
גווידו ממשיך: "נקודות אפשר לאבד בגלל שלושה דברים… אחד: אם בוכים. שניים: אם רוצים לראות את אימא."
הגרמני מסתובב ונועץ בגווידו מבט ספק תמהּ ספק חשדני.
גווידו נואם במרץ, מחקה את נימת הדיבור הנמרצת של הגרמני, עומד צמוד אליו ומחזיר לו מבט ישיר.
"שלוש: מי שרעב ורוצה לאכול משהו, שישכח מזה!"
שוב, מבט ישיר בין גווידו לגרמני.
וכך זה נמשך: "אסור לאכול הרבה סוכריות… הוא מודה בכך שהפסיד אתמול ארבעים נקודות כי התעקש לאכול כריך עם ריבה. ריבת משמש. הוא רוצה תותים…"
המצלמה מתקרבת אל הילד שפניו מביעות השתאות, התלהבות, איזו הרפתקה! איזה בילוי!
הסרט "החיים יפים" הוא לטעמי שקר אחד ארוך ומתמשך, וגם אם זכה להצלחה רבתי, (שלושה פרסי אוסקר ומועמדות לעוד ארבעה), אני עומדת על דעתי: זאת רמאות.
התיזה הבסיסית ברורה למדי: אב המגן על בנו מפני הזוועות, מסתיר מהילד את האמת, מספר אותה אחרת, מסיט לו את המבט כך שיראה הרפתקאות במקום שבו אינן, משתדל שהילד לא יפחד ולא יאמין למתרחש, כי הכול רק משחק שצוברים בו נקודות. לכאורה יפה ומרגש.
אבל: האם זאת אמורה להיות פנטזיה שהכללים בה שונים מאשר אלה של המציאות הריאלית? יש לכך רמזים. גווידו מכנה את אשתו "נסיכה". בסצנה שמתרחשת לפני המלחמה, לפני שהם מתחתנים, הוא משחק תפקיד של אביר שדוהר על סוס ירוק ומושיע אותה. אבל הסוס אמיתי. הוא באמת חוטף אותה. ולמעשה הסצנה לגמרי ריאליסטית. אם כך – לא פנטזיה, אלא העמדת פנים. ניחא.
השקר הבוטה באמת, זה שאינו בדיה אמנותית, מתרחש בסרט מהרגע שהמלחמה פורצת, כשההתרחשויות מחקות כביכול את המציאות, ובעצם מיפייפות אותה. נשוב אל הסצנה המתוארת לעיל. גווידו ובנו נמצאים כביכול בתוך צריף במחנה הריכוז. ואיזה צריף חביב! יש בו שולחן פינתי בכניסה, יש חלון דקורטיבי שכל הזגוגיות בו מצוחצחות היטב. ודייריו של הצריף? הם אמנם לבושים במדי אסיר, אבל שיערם הנאה והארוך מטופח, גם הוותיקים לא נראים מורעבים במיוחד, ואיש האס-אס צועק אמנם, אבל בסך הכול נראה די חביב, כמעט כמו דובי עגלגל וחביק, איש תמים ועגול לחיים שמרשה ליהודי לחקות אותו, לצעוק כמוהו, לנעוץ בו מבטים, "לעבוד" עליו ולעשות ממנו צחוק. אם זאת אמורה להיות פנטזיה, היא דומה מדי למציאות. ואם זאת מציאות, היא מעוותת ורמאית.
הנה עוד סצנה מחפירה ברמאות הסנטימנטלית שלה: גווידו פוסע בין אסירים נוספים (שוב, ראשו של איש מהם אינו מגולח!), הוא חומק מתוך הקבוצה, וראה זה פלא, וכמה מוצלח, ממש ברגע שהוא חולף על פני משרד של איש אס-אס, זה יוצא ומפנה את המשרד. ואז מסתבר, למרבה השמחה, שבתוך המריצה מתחבא בנו הקטן של גווידו, מוסווה מתחת לשק. שאר האסירים ממשיכים לצעוד, מתקדמים ונעלמים. למרבה הנוחות איש האס-אס המלווה אותם אינו מבחין בכך שגווידו נעצר ונפרד מהקבוצה. הכול כל כך פשוט וקל לביצוע, ההווי המקומי כל כך נוח ומסביר פנים!
גווידו ובנו מתגנבים אל המשרד, מוצאים שם רמקול מוכן לפעולה, ומתחילים לשדר דברים המיועדים לאשתו של גווידו, לאמו של הילד. הקול נישא ברחבי המחנה. והאישה ששומעת את הקול של בעלה ושל בנה, קמה, נרגשת, פניה נשואות אל על, כדי להקשיב להם. ומה הם מספרים לה כך, ברמקול שמשדר לכל מחנה ההשמדה? "אנחנו מובילים במשחק, תברחי! הרעים מאחורינו!" והיא עומדת שם, חברותיה לצדה, מאופרת היטב, מפלבלת בעיניים, מביטה לכל עבר, נוהרת משמחה ומהתרגשות –
והצופים "קונים" את זה! הנה למשל, נכתב כאן על הסרט שהוא "מביע את מציאות החיים של אותה תקופה, במיוחד את החיים של בני משפחה אחת במחנה [ריכוז], ובה בעת מחדיר הסרט רוח חדשה לסיפור שסופר כבר רבות. הסיפור על זוועות השואה מכיל בתוכו מרכיב ייחודי, כמעט קליל, משהו שהוא מעבר למציאות החומרית האיומה כל כך."
כלומר, יש צופים רבים שעלולים להאמין – שמאמינים! – שכך נראתה השואה: לא הכי נעימה, אבל גם לא כל כך גרועה. ילדים מסתובבים שם עם אבא שלהם, שלא מפסיק להצחיק אותם. ומשדרים לאימא ברמקול, מספרים לה על הרפתקאותיהם!
אחת המטרות העיקריות של הסרט "החיים יפים" הוא, לטעמי, להצחיק. לכל אורכו רוברטו בניני, שהוא גם הבמאי וגם מגלם את גווידו, משתדל מאוד שזה יקרה: לא רק שהילד יצחק, אלא גם אנחנו, הצופים. הוא מעווה את פניו בפרצופים מגוחכים. מגלגל את העיניים, מרבה בתנועות ידיים מוגזמות.
היכולת הזאת "לצחוק" מהשואה, לנהוג בה בהומור, הייתה אחת הסיבות לשבחים המופלגים שהסרט זכה להם, אבל גם לביקורת שנמתחה עליו. הנה למשל באתר מגפון נכתב: שבניני "עשה את מה שנדמה כלא יאומן: קומדיה על השואה, שמצד אחד מצחיקה ומבדרת ומצד שני מתארת בצורה ישירה, פחות או יותר, את הטרגדיה של שואת יהודי אירופה." (האומנם?) ולעומת זאת מאיר שניצר כינה את הסרט תועבה וקובי ניב כתב עליו ספר: החיים יפים, אבל לא ליהודים.
בניני הסביר בראיון: "רציתי לשים את עצמי, את הפרסונה הקומית שלי, במצב קיצוני […] והמצב הקיצוני האולטימטיבי הוא מחנה ההשמדה, כמעט הסמל השלילי של המאה שלנו לדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת."
האם צחוק הקשור בשואה הוא לטעמי עניין לא לגיטימי במהותו? לאו דווקא.
אבל בסרט "החיים יפים" הוא פסול. ולא רק משום שהוא מתאמץ מדי להצחיק, אלא גם משום שהצחוק שהוא משתדל כל כך להפיק הוא חיצוני, כולו הומור של תעלולים, פרצופים ומצבים מגוחכים. אין בו מורכבות. אין בו שנינות. אין בו כאב סמוי. אין בו אמירה אמיתית.
בפשטות – אין בו כנות.
האב מרמה את הילד. הסרט – את הצופה.
לדעתי, התיזה שלך הייתה מתרסקת לרסיסים אם לא היית בוחרת להתעלם מסצינות מאוד משמעותיות, למעשה סצנות שנחקקו בזכרוני לאורך השנים. אחת מהן, שלא הזכרת בכלל, היא שגואידו ובנו, שנרדם על ידיו, מתהלכים במחנה ונתקלים בהר הגופות המחריד והאיום. זו המציאות. וזו המציאות שבנו לא נחשף אליה, כי הוא ישן. כלומר, לצופים נגלמת מציאות איומה, אבל הבן פשוט כל הזמן עוקף אותה. עוד דוגמאות: מקלחות הזקנים, עבודת הפרך, קרונות המוות. למעשה, כל הסרט מלא בסבל ברקע, פשוט לא במציאות של הילד, שאביו בכל כוחו יוצר לו. הדיסוננס כל כך ברור שמדהים אותי שאת מפרשת את זה כ״הכחשת שואה״.
הסצינות והתמונות שאתה מציין לא גואלות את הסרט מהכחשת שואה ומהזיוף שהסרט לוקה בהם, כי במחנות ההשמדה שהיו במציאות אף אבא לא היה יכול ליצור לאף ילד מציאות כל כך שקרית.
את טוענת טענה, אך לא ברור על סמך מה. בעיני זה מאוד אמין שילד קטן יאמין לאבא שלו שאומר שמדובר במשחק, ונכון שב99% מהמקרים הילד הקטן כנראה היה מת, אבל ייתכן גם סיפור על אחד שלא מת. ובניני בחר לספר על הסיפור הזה. זה לא סרט דוקומנטרי, זה סיפור אחד מני רבים, שגם אותו מותר לספר. סיפור שמזכיר את הפן האנושי, ההורי, ואף ההומוריסטי בזוועה הזאת. נסכים שלא להסכים…
בהחלט לא מסכימה. אבל כן, נראה שלא נשכנע זה את זה.
צפיתי בסרט לראשונה אתמול. והוא עורר אצלי אמביוולנטיות קשה. זה היה מקומם לראות את הצגת השואה באופן המרוכך כ"כ, כשאנו יודעים עד כמה המציאות של הניצולים היתה בלתי אנושית, אכזרית, בלתי נסבלת. כל ה-SETTING היה שיקרי לחלוטין, החל מהמבנים, המרווחים בתאי השינה (שישנו בהם בצפיפות נוראית), המצב התזונתי של האסירים, ועד לאפשרות שיהיה אפשר להסתיר ילד במקום כזה לאורך זמן או לשדר ברמקול מבלי להתפס. באיזשהו רגע החלטתי שזה לא "סרט שואה" ושאולי הוא כלל לא מתיימר להיות כזה. זה ברור שזה לא תיעוד שמנסה להיות היסטורי. אז השאלה המתבקשת היא- מה מנסה בניני לומר? ולמה בחר בשואה כמצע/SETTING להציג בה את משנתו. אין לי תשובה עדיין. אבל אני מרגישה שזה הכיוון שצריך לנסות לפנות אליו. לגבי השאלה האם "מותר" לצחוק על השואה, למרות שזה קשה לי, ברור לי שזו זכותו, כאדם וכאמן ויוצר. זה חופש הביטוי הידוע כ"כ וזה מאותגר כשזה מגיע לנושאים טעונים כ"כ עבורנו כיהודים, אבל זו זכותו. מלבד זאת שבהרגשתי זו לא היתה כוונתו של בניני. הוא לא ניסה לצחוק על השואה בעיני. הוא ניסה לגשר בעזרת ההומור, ולתווך לבנו מציאות בלתי נסבלת. ברור שזה לא מציאותי. במציאות, בנו כבר היה נלקח ממנו ונרצח יחד עם שאר הילדים והקשישים. אך זו אחת ממטרות הסרט- לומר לנו הצופים שניתן לשמר צלם אנוש גם במצבי קיצון, ושבעזרת הומור ודימיון אפשר להתגונן מפני זוועות המציאות. ניתן להתווכח עימו על טענה זו כמובן, וכמה רלבנטית היא למציאות של מחנה השמדה…(האם בכלל ניתן לשמור על תכונות אלו כשאתה במצב של הרעבה וחולי ותשישות גופנית ובחרדה מתמדת שירצחו אותך), אך עצם האקט של יצירה שכזאת איננה לא מוסרית בעיני. מה גם שאביו של בניני היה יהודי, ושהה במשך שנתיים במחנה עבודה. אז קשה להאשים את בניני באנטישמיות, אולי אפשר להאשים אותו בנאיביות, או להפך- אולי בכך שניצל במודע נושא כמו השואה, כפרובוקצייה וכדרך לקבל פירסום.
הכחשת שואה? מה הקשר בכלל? הסרט רק בא לפאר את גדולתו של אב להנעים את חייו של בנו הקטן בתקופה מזעזעת. אין שום הכחשה של זוועות בסרט.
נדמה לי שלא קראת את מה שכתבתי. או שלא הבנת.
ההומור בסרט מאד ספציפי ומטרתו להגן על הילד מהזוועות סביב. אחד הסרטים הטובים של ימינו.
האם אתה "אייל" מהתגובה הקודמת. תמהני. ולעניין עצמו: כן, מטרתו של האב להגן על בנו. האם לצורך כך מותר לבמאי לשקר לצופים? להציג בפניהם מציאות מדומה, שאמורה לייצג את מה שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה? להשלות אותם שהתנאים שם דמו למה שמיוצג בסרט? זאת פשוט הכחשת שואה, ועל כך קשה לסלוח.
סרט מרגש ויפיפה. פשוט מדהים לראות איך אב, חרף כל הסבל והסכנות, שם את השמירה על תמימות הבן שלו בראש סדר העדיפויות. הקרבה אנושית מהממת ולדעתי מי שמבקר את הסרט כאילו הסרט "מגחיך" את סבל השואה הוא אדם צר אופקים ושטחי להפליא.
אני תוהה: אילו נימוסים יש לגולש שמגיע אל בלוג פרטי ומכנה את הכותבת "אדם צר אופקים ושטחי להפליא", רק מכיוון שדעתו שונה משלה בעניין כלשהו.
צר לי מאוד, אדון אייל. טיעוניך לוקים בחסר (ואולי, בוא נודה, בשטחיות מסוימת?). הרי כלל אינך מתמודד עם הנקודות הספציפיות שהעליתי ברשומה (למשל – עם התיאור השקרי לחלוטין של מחנה הריכוז). בעיניך הסרט מרגש, ויפהפה, יבושם לך.
לא עושים צחוק מרצח של 6 מיליון בני אדם גם במחיר דיכוי של עאלק אומנות !!
גם לי הגחכת סבל האנשים במחנות צרמה. ומצד שני אמרתי לעצמי שיש כאן גם גם הגחכת הרוע. ושכביכול הנקמה הטובה ביותר היא להגחיך את ההריגה ולהפוך זאת למשהו מצחיק. ואם יש שונא יהודים שרוצה להוריד את סבלו לנצח, אנו מתגברים על הזכרון הרע בדרך שלנו. אגב אותה בעיה הייתה לי עם הסרט הצרפתי 'רכבת החיים'.
את הסרט הצרפתי לא ראיתי. בעיני גם הגחכת הרוע לא נראת פרקטיקה נכונה.
הסרט הוא ממש לא הכחשת שואה
רוברטו בניני מצחיק זה נכון
אבל נהפוכו, הכנות של הסרט היא בפשטות שלו
ראיתי אותו כרגע פעם ראשונה
ויש בסרט הזה הכל עוצמה של רגשות בחבילה אחת והכל סובב סביב ילד קטן וחמוד
זו אינה רמאות אלה פשוט צד אחר של המטבע
ישנם כל כך הרבה סרטים רציניים על השואה
וסוף.סוף.מישהו לקח את זה גם לכיוון ההומור
אבל הדמעות הן גם של אושר ולא רק של עצבות
כי זה מראה שגם לשואה היה סוף ונכון הילד נשאר יתום אבל לפחות אמא שלו שרדה את השואה יחד איתו , במציאות ישנם אנשים שנשארו גם ללא אמא אבל פה זה סרט וזה הציור האישי של בניני
התגובה שלך מוכיחה שטענתי נכונה: הסרט הוא כולו הכחשת שואה. הוא לא מתאר את מה שקרה באמת, ולא רק דמעות האושר מזויפות, אלא כל התיזה שהסרט מציג. הפרטים כמובן מופרכים, והעמדה כאילו אפשר להסתפק בילד חמוד כדי להסביר שהיה גם משהו נחמד ומשעשע במחנות ההשמדה מחרידה ושקרית
תראי אני לא יודע איך את מגדירה קולנוע
בשבילי עולם הקולנוע הוא כמו אמנות עולם הציור . לכל אחד יש ציור שהוא צייר ואתה לא אמור לשפוט אותו לפי מה הוא צייר אלה לתת לעצמך לזרום עם הרגש שהוא גרם לך להרגיש כשחווית את הציור או במקרה הנ"ל את הסרט של בניני . אני טוען שאת צודקת כי מה שמוצג בסרט הוא באמת איננו השואה המציאותית כפי שקרתה אבל כשאתה מתייחס ליצירה של אמן כיצירה
זה מקבל פאן אחר של חווית צפייה אחרת . אם לא הייתי מזיל דמעות בסרט הזה יש מצב שהייתי אומר לך שבניני הוא חרא של במאי אבל הוא מצא את הנקודות שלנו כבני אדם ואז זה קשה לקחת את הפרטים של הסצינות ולנסות להגיד מה יכול היה לקרות ומה לא… כי הסרט עצמו לא רוצה שהצופה ישלה את עצמו אלה יחווה משהו אחר .
השאלה אם יש ליוצר זכות "להשתמש" בשואה כדי לשעשע, להצחיק, תוך ניתוק מהעובדות של מה שקרה באמת. להציג תמונה חביבה, של אנשים שנשארים מאופרים ולבושים יפה, שיש להם איזושהי שליטה על הגורל שלהם, בתוך מחנה ההשמדה. כל כך רחוק ממה שהיה שם באמת!
"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. והוא דיבר על שירה, לא על סרט בידור.
בעיני הסרט לא מוסרי בעליל. (ואגב, לא קשה לייצר סצנות סנטימנטליות שיגרמו לצופים להזיל דמעה. זאת הפעלה כמעט פורנוגרפית: גירוי שאחריו מגיעה תגובה גופנית. האם זה מוסרי, כשמדובר על סרט "עליז" ברובו, שמתרחש באושוויץ? בעיני לא.)
סרט טוב ביותר ומי שכתב פה את סתם קטנוני ומתנשא
קצת מוזר להיכנס לבלוג של "מישהי" מזוהה לחלוטין – אני, עופרה, לצורך העניין – לכנות אותי "מי שכתב פה…" ואז לתקוף אותי אישית, בלי שום טיעון ענייני. אבל כל אחד עם סגנונו. מאחר שהסברתי את דעתי על הסרט, ומאחר שאתה מן הסתם אינך מעוניין בה, לא אשתדל להסביר שוב את דעתי.
נכון, זה הסרט הטוב ביותר שראיתי, ולא מראה את השואה כצחוק, אלא מראה שאבא- יעשה הכל בשביל שלבנו לא יהיה רע.
אין ספק שזאת כוונתו של בניני. אבל "על הדרך" הוא מגחיך ומעוות את מה שקרה באמת.
סרט סאטירי
תודה, עופרה. אני, כרוב הציבור, נהניתי מן הסרט, האישיות של בניני כובשת וקל להתפתות וליהנות ממנו ומן הדמות. קיימת גם אשלייה שאולי אפשר להגן על ילדים מפני הזוועה והדרך בה הוא עושה זאת ממיסה את הלב. בהחלט מאמינה לך שמדובר באשלייה שקרית ויחד עם זה היה כל כך נעים להאמין בכך בשעתיים של הסרט. עניין נוסף כובש הוא האהבה הגדולה שהשחקן חש כלפי בנו ואשתו, אהבה מגוננת, שנדמה לי שהרבה אנשים היו רוצים להתמסר לה. אהבה מכמירת לב. תודה על הכתבה המאירה. אירית
בעיניי הסרט הזה הוא הכחשת שואה. אבל טוב, כבר אמרתי את זה…
למה את רואה בסרט הכחשת שואה?
לדעתי אין לראות את הסרט הזה ולהסיק ממנו על כל השואה, הוא בא לאחר שיש לך את הידע המלא (עד כמה שניתן) על השואה.
אני מאוד אהבתי את הסרט דרך אגב והוא סרט השואה האהוב עלי, הוא מראה זווית נוספת שלא מדברים עליה, היו גם חיים במחנות ההשמדה.
אני רואה בסרט הכחשת שואה, כי הוא שקרי. אתה טוען שיש לי ידע מלא על השואה ומסייג (בחוכמה), "עד כמה שניתן". אכן, אנחנו, בני הדור השני, יודעים משהו, אם כי כל מה שאנחנו יודעים הוא כמובן כאין וכאפס לעומה מה שבאמת התרחש שם. אבל הדור הראשון ייעלם בעוד זמן מה, וגם אנחנו, בני הדור השני, היחידים שיהיו אלה ששמעו את הדברים ממקור ראשון, לא נחיה לעד. לפיכך כל מה שיישאר לדורות הבאים הן העדויות וגם, כן, לצערי, סרט כמו זה שכתבתי עליו. מצער אותי מאוד לחשוב שמישהו בעתיד יאמין שכך נראו החיים במחנה ריכוז או השמדה. ועל מה בדיוק אני מדברת – כתוב ברשומה על הסרט. בכל מקרה, תודה על תשומת הלב.
בשבילי, זה לא סתם סרט האהוב עלי מסרטי השואה, אלא הכי אהוב עלי מכל הסרטים…