החורף במוסקבה בסוף שנת 1919 היה קשה מנשוא. לכולם, אבל יותר מכל למי שנמנה עם הצד הלא נכון, כמו המשוררת מרינה צווטייווה, בת למשפחת אצולה, שבעלה נלחם בצבא הלבן, נגד הבולשביקים. מלחמת האזרחים הייתה בעיצומה, ומרינה ושתי בנותיה, אליה בת השמונה ואירינה בת השלוש, רעבו. בדירת החדר הקטנה שבה גרו הקירות התפרקו והגג נפרץ. דרך החורים אפשר לראות את הכוכבים. לא היה אוכל. לא היו בגדים. לא היו עצים להסקה. מי יכול לתאר לעצמו את הקור ששרר שם, את הרעב. מרינה, שבעיניי רבים נחשבת אחת המשוררות החשובות והמקוריות ביותר בשפה הרוסית, לא החזיקה מעמד בעבודות שסידרו לה מכרים. את בעלה לא ראתה זמן רב. אחותה וגיסתה היו רחוקות ממנה. מרינה החליטה להכניס את שתי הילדות לבית מחסה. שם, הבטיחה לעצמה, יקבלו מזון בשפע. אפילו שוקולד.
רבים ברוסיה קפאו באותו חורף למוות. המשורר אלכסנדר בלוק מת מרעב בפטרבורג.
די מהר, כשנודע לה שהילדות חולות, החזירה מרינה את הבכורה, האהובה, המוצלחת, בת דמותה, לקחה אותה הביתה וטיפלה בה, כמיטב יכולתה. הקטנה, שבגיל שלוש עדיין לא דיברה, שרק בקושי הצליחה להחזיק את הראש, שהתנדנדה, ומלמלה – אין לדעת אם הגורמים לפיגור בהתפתחותה היו מולדים או סביבתיים – נשארה בבית המחסה, שם מתה כעבור כמה חודשים. האם בגלל התעללות, רעב, מחלה וקור, ואולי כי הוזנחה. כנראה שבגלל כל אלה גם יחד. למרינה נודע רק באקראי על מותה של הילדה. היא גזרה על עצמה אלם שנמשך כמה חודשים. להלוויה לא הגיעה.
מלחמת האזרחים הסתיימה, ומרינה ובעלה, סרגיי אפרון, היו בצד המובס. הם גלו לברלין, חיו בפראג, שם נולד בנם, ולבסוף עברו לפריס וחיו בעוני.
"איך אפשר לכתוב אם בבוקר עלי ללכת לשוק, לקנות אוכל, לבחור, לחשב שיספיק – והנה מצאתי הכול, ואני נסחבת עם הסל בידיעה שהבוקר אבוד… ולאחר שכולם אכלו והכול נוקה – אני שוכבת כך, ריקה כולי, אף לא שורה אחת! ובבוקר כל כך שואפת אל השולחן – וכך מדי יום ביומו!" כתבה מרינה, שהקדישה את אחד ממחזורי השירים שלה לשולחן: שאוכלים עליו, שכותבים עליו, שמשעינים עליו את המרפקים, שהוא "ארבע רגליים לעקשנות", שהוא "סוס – דהירה – אל הנצח".
כששאל אותה כתב של עיתון מהם איחוליה לקראת שנת 1926 השיבה מרינה: "לעצמי – חדר משלי ושולחן כתיבה. לרוסיה – מה שהיא רוצה לעצמה."
עמיתיה המהגרים הרוסיים בפריס, חשדו במרינה שאינה אנטי בולשביקית די הצורך. שהביקורת האנטי סובייטית שלה מעורפלת מדי. דנו אותה לכף חובה, כי שיבחה את המשורר הסובייטי מייקובסקי. היא מצאה את עצמה בלי קוראים. "שם," כתבה, "לא פרסמו, אבל קראו אותי. כאן מפרסמים אותי – ולא קוראים".
ארבע עשרה שנה אחרי שעברו לפריס, החליט בעלה של מרינה לחזור לברית המועצות. הוא היה אהבת חייה, אף על פי שניהלה רומנים רבים, גם עם נשים. לפתע החל לתמוך בגלוי בסובייטים, הצטרף לאיגוד לשיבה לברית המועצות, היה פעיל פוליטי, עבד בשביל המשטרה החשאית הסובייטית והיה כנראה מעורב ברצח בנו של טרוצקי. בתה עבדה בעיתון קומוניסטי. בנה תבע לשוב לארץ שכלל לא הכיר.
שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, פיזרה מרינה את כתבי היד שלה בין אנשים שונים, וחזרה לרוסיה. חודשיים אחרי כן נאסרה בתה ונשלחה לגולג. בעלה הוצא להורג. בנה גויס, ונהרג בחזית, בשנת 1944.
בסוף אוגוסט של שנת 1941 השאירה מרינה לבנה מכתב פרידה, ותלתה את עצמה.
שלושים שנה אחרי מותה עדיין זכרה בעלת הבית בפליאה את ההתאבדות: הלא נשארו למרינה במזוודה שני ק"ג קמח, סולת, 400 גרם סוכר. "הייתה עוד מספיקה," אמרה, "אחרי שהיו אוכלים את הכול…"
שניים משיריה של צווטייבה שתורגמו לעברית
*
אתה חולם, אך לא אותי – אמת.
אמת, כי לא אותך אני חולמת.
כי קרקע לעולם לא תישמט
מתחת לרגלינו, נאלמת.
נעים לי להיות, כן ככה סתם,
מופרעת, ולשפוך מילים כמים.
ולא לחוש בחנק אדמדם
כשבטעות נוגעות להן ידיים.
נעים לי שאתה חובק אישה
אחרת מול עיניי, כל כך רגוע.
ולא זועם עליי כי בפגישה
נישקתי איזה גבר לא ידוע.
נעים לי שאינך הוגה בשמי.
ולא צריך סיבה כדי לגשת.
וכוס לא תנפץ למעני,
ולא עליי יאמרו כי מקודשת.
תודה לך מכל נימי נפשי
שכך אתה אותי אוהב בלי דעת.
תודה על מנוחת לילות שישי,
ועל מעוט פגישות ועודף להט.
על אי-טיול רומנטי ואיטי.
על שמש – שלא בנו היא הולמת.
תודה על שאינך חולם אותי,
וצר לי – לא אותך אני חולמת.
1915
יש רק אמת אחת
יש רק אמת אחת שמתגלה לה
אין טעם בריבים ומלחמות.
תראו, כבר ערב,
תראו איך שוב יורד עוד לילה על גנרלים, אוהבים וחלומות.
טל על דשא, ונושבת לה הרוח,
סערת כוכבי שמים שככה
ועוד מעט נשכב כולנו וננוח
מתחת לאדמה הזאת שמעליה
לא נתנו זה לזה
אף רגע מנוחה.
- אתר ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
- אתר נוסף ובו תרגומים לאנגלית של כמה משיריה
- תרגומי כמה משיריה לעברית, באתר המולטי יקום של אלי אשד
עפרה
רציתי להציע לך עוד תרגום לעברית של Мне нравится של צווטאייבה, בקישור:
https://www.youtube.com/watch?v=TfBMfvLfAGg
תודה שהקשבת וחג שמח
אלי ס"ט
נהדר ממש! תודה רבה!
עפרה
אל תדאגי, אני לא מתכוון להציק לך באופן קבוע. בשירת נשים יש משהו שמרגיש לי יותר פשוט ואמיתי.
קבלי קישור ל’אבל בסוף אני אומר’ של בלה אחמדולינה.https://www.youtube.com/watch?v=NslZEEkYXYI
ושוב שבת שלום וחג שמח
אלי ס”ט
אתה לא "מציק", אני שמחה מאוד על תגובותיך! הולכת להקשיב לה. תודה!
את כבר עם אן טיילר ואני עוד מבוססת בבוץ בלב נצבט עם המשוררת הרוסיה ומשפחתה. הכותרת שנתת לטור המוקדש לה, "בחירות טרגיות", כמו רומזת שהיא במו ידיה המיטה על עצמה ועל משפחתה את האסונות שהמיתו את רובם על אף שלא התכוונה לכך. מעניין שאקס נט השמיטו את הכותרת הזאת ותלו את האחריות בטרגדיות בהתמקמותה בצד הלא נכון של המפה הפוליטית. והאירוניה היא שכשבעלה החליט לשנות את הצד, הדבר היה בעוכריו. ההחלטה לחזור לרוסיה של סטאלין התבררה אכן כבחירה טרגית ביותר שעלתה להם בחייהם. בויקיפדיה הצרפתית מצויין שהיא לא יכלה לצפות את מה שחיכה לה שם.
לא שבגלות היה להם כל כך טוב. מצבם היה דרמטי גם בפראג וגם בצרפת. עוני ובדידות. אך הימשכותם של הבעל סרגיי אפרון, הבת והבן אל סירנות הקומוניזם דרדרה את כל המשפחה לאבדון.
בשנת אלף תשע מאות שלושים ושבע נרצח בלוזן מרגל סובייטי לאחר שפרסם מכתב פומבי שבו הוא מודיע לסטאלין שהוא נפרד ממנו. כינויו היה
Ignace Reiss
ושמו האמיתי היה
Nathan Poretsky
נתן פורצקי נולד באלף שמונה מאות תשעים ותשע, בגליציה, להורים יהודים עניים. סיים בית ספר תיכון בלמברג, עבד כפועל רכבת, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית ולאחר מכן לשורות הריגול הסובייטי (בפולניה, גרמניה, הולנד, צרפת ושוויץ). קראתי את תרגום מכתבו ברשת. במכתב הוא מוקיע את פשעיו של סטאלין ומודיע על כוונתו לפתוח, אחרי שש עשרה שנות שירות חשאיות, על סף גיל הארבעים, בחיים חדשים.
מייד לאחר מכן נרצח כאמור בלוזן. האתר שפרסם את מכתבו ברשת מציין שהרצח בוצע בפקודתו של סטאלין. משטרות שוויץ וצרפת חושדות שבעלה של מרינה, סרגיי אפרון, השתתף ברצח הסוכן. המשטרה הצרפתית עוצרת את מרינה אך משחררת אותה לאחר שחקירתה לא מעלה דבר. הם אפילו משוכנעים שהיא נגועה בטירוף. כנראה שאלה חבריו של סרגיי שביצעו את החיסול אף על פי שהוא עצמו הורחק מהמבצע.
סרגיי נשלח לברית המועצות. הבת אליה כבר שם. מרינה והבן מצטרפים. זמן קצר לאחר מכן מתחילה הירידה לגהינום. סרגיי ואליה מואשמים בבגידה. אליה נשלחת בגיל עשרים ושבע לחמש עשרה שנים של מאסר קודם כול וגלות בסיביר לאחר מכן. מכתביה וזכרונותיה מהגולג התפרסמו ברוסית ותורגמו לצרפתית. בשנת אלף תשע מאוד שישים ואחת אליה חוזרת מהגולג ומקדישה את שנותיה האחרונות עד למותה בשנת אלף תשע מאות שבעים וחמש לעריכת כתבי אמה. סרגיי לא מודה באשמה אך מוצא להורג שבועיים לפני התאבדותה של מרינה כאשר הוחלט לרוקן את בתי הכלא נוכח התקדמות הצבא הגרמני לעבר מוסקווה. הבן מתנדב למלחמה ונהרג בגיל שש עשרה.
תודה, אורנה.
עופרה יקרה, מתי איזו רשומה על בר רפאלי שנבחרה לייצג עוד איזה מותג שעונים שוויצרי יוקרתי שיביא לה עוד כמה מיליונים לכיס או לפחות על גלית גוטמן שחזרה לא מזמן מגיחה בלונדון עם בן זוגה החדש שבה נצפו השניים מתבוננים בחלונות הראווה של חנויות תכשיטים – האם מסתמן מיסוד יחסים באופק? שתי הרשומות האחרונות קשות מנשוא, בלתי נתפס ובלתי נסבל לחשוב על גורל האנשים המשורטט בהן. ומה אנחנו הקטנים יכולים לעשות, חוץ מלהרגיש צער תהומי מכווץ וחוץ מלהיות בני אדם עם משפחה, חברים וזרים, ואולי זה כבר משהו.
אחכה לכך ששתי היפהפיות שהזכרת יכתבו ספר, ואם ייגע ללבי, אולי אכתוב עליו… מה דעתך, האם הסיכוי לכך סביר? 🙂
אני דווקא חושבת שבר וגלית הן לא רק יפות אלא גם חכמות ורהוטות וסביר מאוד שיוציאו ספר אוטוביוגרפי על חוויות החיים המרתקים שלהן מסביב לשעון (ספרות יפה זה כבר משהו אחר ורק מתי מעט ניחנו בכשרון כתיבה אמיתי). ואני באופן אישי ארצה לקרוא. מה שמצליף בי כאן זה חוסר הפרופורציה בין הצלחה מסחררת של אחדים (ואני לא אומרת שהם לא ראויים לה) ואומללות של אחרים שחייהם או נקטעים או נמשכים תוך סדרה של מכות נוראיות. אחרי שתי הרשומות האחרונות חשתי צורך להימלט לאיזשהו מקום.
להימלט לעולם שבו צדיק וטוב לו ורשע ורע לו? גם אני רוצה לשם…
זה כל כך יפה וכל כך טרגי. אני מכירה כמה שירים שלה אבל לא ידעתי כל כך הרבה על הביוגרפיה שלה.
נהניתי מאוד מכתיבתך הרהוטה והמעניינת. אולי תתחילי לכתוב ספרי הסטוריה ? אני בטוחה שהתלמידים לא יצליחו להשתעמם לרגע
חיבוק
מינה
תודה, מינה. ובעניין כתיבה של ספרי היסטוריה, אני ממשיכה בשלב זה לכתוב את הרומן החדש. מעדיפה את הרהורי לבי… 🙂
וואו !!! סיפור חיים כל כך מזעזע. הרשומות שלך תמיד מרגשות ומטלטלות אותי ומלוות אותי הרבה זמן אחרי סיום הקריאה.
תודה רבה, נורית!