אישה צעירה, שרלוט סלומון, רק בת עשרים וארבע, מציירת את חייה. ילדותה הייתה קצרה מדי. אמה מתה כשהייתה בת תשע. הנאצים עלו לשלטון כשהייתה בת שש עשרה, ומאז סירבה ללכת לבית הספר. היא המשיכה זמן מה ללמוד ציור, אבל השלטון שהצר את צעדיהם של היהודים סיכן אותה והיא הפסיקה גם את הלימודים הללו. אביה התחתן שוב, ושרלוט העריצה את אשתו, זמרת אופרה בשם פאולינקה, וקינאה בה. היא מאוהבת במורה לזמרה של אמה החורגת.

לפני שלוש שנים נאלצה שרלוט לעזוב את ארצה, גרמניה, ואת עיר הולדתה, ברלין. אביה רופא, אבל מקצועו לא הועיל לו בליל הבדולח, אז נעצר ונשלח למחנה הריכוז זקסהאוזן. אשתו הצליחה אמנם לשחרר אותו משם, אבל בעקבות האירועים החליטו לברוח להולנד, ואת שרלוט שלח האב לדרום צרפת אל הסבא והסבתא, הורי אשתו המנוחה, שם היא חיה עכשיו.

ומציירת. לא רק את חייה, אלא גם את מה שקדם להם. למשל – את הפגישה הראשונה בין הוריה. את ההיכרות ביניהם. את לידתה.

לכל אחד מהציורים מוסיפה שרלוט טקסט קצר, שאפשר לצרף מעליו כשקף. הנה, כך מתחילה הסדרה, הנושאת את השם: חיים או תיאטרון?

"סצנה ראשונה. 1913. יום אחד יצאה שרלוט קנר מהבית ונכנסה לתוך המים." בציור רואים, כמו בסרט מצויר שאינו נע, את כל מסלול ההליכה של אותה שרלוט: איך היא יוצאת מהבית, דמותה עדיין מפורטת, רואים מעיל, רואים הבעת פנים, יורדת במדרגות, פוסעת על המדרכה, חוצה את הכביש, משחירה והולכת, נהפכת לאט לאט מאדם לדמות ערטילאית, שרטוט שטוח של אישה, עד שהיא נראית נסחפת במי הנהר. בראש הציור מספר: 1913. מילים ודימויים מתערבבים, משמשים ביחד, תומכים זה בזה.

ליד התמונה השנייה כתוב: "נערה בת שמונה עשרה התאבדה! שרלוט ביקשה את מותה בשלכטסי! אמש טבעה נערה בשלכטסי. הגופה נמצאה ואביה זיהה אותה הבוקר בחדר המתים. אנו משתתפים בצערם של ההורים ומקווים שבתם הבכורה תנחם אותם." בציור עצמו נראית גופתה של המתאבדת, דיוקנם של ההורים המחובקים, דיוקנו של האב, הדף מהעיתון, מעוצב, כמו בכל הציורים, באותיות צבעוניות, חזקות, מלאות הבעה, לא כאלה שמנסות לחקות את צורתן של אותיות מודפסות בעיתון.

איננו יודעים עדיין מי הייתה אותה שרלוט שהתאבדה בנעוריה, אבל יש כאן בלי ספק פתיחה של סיפור שיתמשך, עלילה ארוכה, כאלף ציורי גואש. שרלוט מספרת על ההיכרות בין הוריה: אמה האחות ההולכת ליד מיטותיהם של פצועי המלחמה שהתנדבה לטפל בהם, אביה הרופא שפוגש אותה:

הנה תיאור של אמה לפני שילדה אותה, וכשהחליטה לקרוא לה על שם אחותה שהתאבדה, שרלוט. רואים את האם יושבת ליד שולחן כתיבה, כותבת מכתבים המודיעים על לידה בתה.

והנה ההודעה עצמה:

שרלוט מציירת רגעים מילדותה: הנה למשל – טיול שלה עם הוריה בבווריה. רואים אותם ליד האגם, על כרי הדשא, פה הילדה כורעת וקוטפת פרחים, שם היא מדלגת, מאושרת, אפשר לחוש ביופיו של היום, בצבעוניותו, והכול במבט כמו מלמעלה, כמו שטוח, ובכל זאת – לא סכימתי, אלא מלא בשמחת חיים.

ועוד ציור, שבו היא שוכבת לצד אמה החולה המספרת לה, כך כתוב, כי: "בשמים הרבה יותר טוב מאשר כאן על האדמה הזאת – אם אימא שלך תהפוך למלאך, היא תרד ותבוא ותספר לך איך שם למעלה…"

וכך אחרי שהאימא מתה שרלוט מחכה לה כל לילה ליד החלון: "שרלוט לא יכלה לישון. עשר פעמים בלילה היא ניגשת לחלון לראות אם מופיעים שם מלאכים, או אם יש לפחות מכתב על אדן החלון. היא מאוד מאוכזבת."

בזמן שהותה בצרפת בבית הסבא והסבתא, מנסה האחרונה להתאבד, ובסופו של דבר מצליחה. רק אז נודע לשרלוט שגם אמה לא מתה מדלקת ריאות כפי שסיפרו
לה בילדותה, אלא שגם היא התאבדה. כמו גם שרלוט, הדודה מצד האם. המוות מרחף מעל ראשה של שרלוט: זה שמפחיד אותה, כי הוא טמון אולי בנפשה כמעין מטען נפץ שעתיד להתפוצץ במוקדם או במאוחר, כמו אצל כל נשות המשפחה שלה, וזה שמתכננים בעבורה הנאצים, המבקשים לחסל אותה, להטיל עליה את "הפתרון הסופי".

ציוריה נעשים אינטנסיביים יותר, הקווים עזים, מהירים, קדחתניים. היא מתמסרת למילים, נוטשת את הדימויים, כאילו מרגישה שכבר אין לה זמן, שהקץ קרוב, שהיא חייבת להזדרז כדי להספיק ולספר הכול.

היצירה אמורה להיות מלווה במוזיקה, שרלוט מצרפת הנחיות, וכך יש דימויים חזותיים, מילים שמשתלבות בהם ומדברות אותם, ומנגינות. כך, בצבע, בצורה, במילים ובצלילים, סיפרה שרלוט סלומון על הפרטי ועל הציבורי.

כך למשל, נראית התמונה הראשונה של "המערכה השנייה":

המילים הפותחות את הטקסט הנלווה לציור: "עיניים רבות מתמקדות בתקווה בצלב הקרס…" המוזיקה המיועדת: המנון נאצי שמדבר על לחם ועל תקווה.

והנה עוד אחד. הטקסט המותאם לו: "דר שטירמר: דף מידע לעם. היהודי תמיד הרוויח על הדם שלכם. הבוסים היהודיים שולטים בעולם הפיננסים, שיקרו לכם ורימו אתכם, גברים ונשים גרמניים, נקמה ביהודים! הסכינים יתיזו על היהודים החזירים, הזגוגיות ירעדו, אפריל 1933, להחרים את היהודים! לקוח שרוצה לקנות מיהודים הוא בעצמו חזיר."

ולעומתו רגע פרטי: שרלוט מסבירה לאמה החורגת מדוע היא רוצה ללמוד לצייר, וזאת מטיפה: עלייך ללמוד ציור אופנה, כי רק כך תוכלי להתפרנס…

ציוריה של שרלוט סלומון נראים נאיביים, אבל ככל שמעמיקים להביט אפשר לגלות בהם רבדים ומעמקים. אחד הציורים המאוחרים מוכיח שלו רצתה, יכלה לצייר בסגנון ריאליסטי, את הטכניקה ידעה, אבל לא התעניינה בה.

הסדרה כולה מרתקת, אי אפשר להפסיק להתבונן בה, לחפש עוד היבטים, עוד שילובי צבע, עוד נגיעות ואמירות. לפעמים היא מזכירה לי קליידוסקופ שאי אפשר לשבוע את שפע צורותיו המגוונות, ולפעמים – רומן קלאסי, מרובה דמויות, עצום ממדים, מורכב כל כך, עד שהנפש מתקשה להכילו.

שרלוט סלומון נרצחה באושוויץ. היא הייתה אז נשואה זמן קצר ובהיריון. לפני שנתפסה ונשלחה אל מותה הספיקה להפקיד את ציוריה אצל רופא הכפר הצרפתי, וביקשה ממנו שישמור עליהם, כי "אלה כל חיי".

בישראל הוצגו עבודותיה בשנת 2006 ביד-ושם. אמנם אי אפשר שלא לשמוח על כך שהציבור בישראל נחשף ליצירתה. אבל קשה להבין מדוע נתחמה לתוך מוזיאון העוסק בשואה. הגיעה העת שיכירו בגדולתה המתעלה מעל נסיבות מותה.

באמזון החלו לאחרונה למכור ספר שמקיף את כל הסדרה :חיים או תיאטרון"!