ילדותה לא הייתה שונה בהרבה מזאת של בני דורה. היא גדלה עם אחיותיה ואחיה בכפר קטן במערב יורקשייר. אמה מתה כשהייתה בת שלוש ואחותה הקטנה אן הייתה בת פחות משנה. שלוש האחיות הגדולות יותר נשלחו לפנימייה, שם סבלו מהתעללות. כשמלאו לאמילי שש שנים היא הצטרפה אליהן. תוך פחות משנה מתו שתי הבכורות משחפת. מוות, יתמות, בדידות, ייסורים של הגוף והנפש, היו מנת חלקם של ילדים רבים במאה התשע עשרה.

אמילי והאחות האחרת, שרלוט, חזרו לבית אביהן הכומר, שחינך בנוקשות אותן ואת אחיהן, ועשה זאת בסיועה של דודתן, אחותו. במשך היום כלאו את הילדים בחדר אחד והם נדרשו לשמור על דממה, כי אבא עובד. כדי להשתעשע חיברו ביחד סיפורים. בכך היו בכל זאת בני משפחת ברונטה שונים מילדים אחרים: כל הארבעה ניחנו בדמיון יצירתי יוצא דופן, ובכושר המצאה. הדמויות שהגו, ציירו, וכתבו, מילטו אותם מהמקום ומהזמן, ואפשרו להם לחיות במציאות החלופית שבראו לעצמם.

מאז שמלאו לאמילי שבע עשרה ניסתה כמה פעמים לצאת מהבית: עונייה של המשפחה אילץ אותה לחפש עבודה כמורה, אבל עד מהרה חזרה כל פעם: ביישנות מופלגת מנעה ממנה את היכולת להיות במגע עם אנשים, הבית היה המקום שאליו מגיעים כשבחוץ מסוכן, והחדר הסגור שבו אילצו אותה לשבת שעות ארוכות נהפך גם הוא למקום מפלט שקרא לה ופיתה אותה לשהות בו ולהמשיך להמריא מתוכו באמצעות המילים. בשנת 1846 בדו לעצמן שרלוט, אמילי ואן שמות עט ופרסמו ביחד ספר שלא זכה לתהודה ולא שרד.

אבל כעבור שנה, כשאמילי הייתה בת עשרים ותשע, ורק שנת חיים אחת עוד נותרה לה, היא פרסמה את הרומן האחד והיחיד שתספיק לכתוב: אנקת גבהים, שנחשב עד היום לאחת מפסגות הספרות הוויקטוריאנית. הדמות שבראה, היתקליף המסתורי, אהבתו הדחויה, תשוקתו הסוערת, אדמת הביצות הערפילית שבתוכה הוא מתנהל, דמותו של המספר התמים, השולי, שהמחברת מתחכמת לו ומטעה אותו עד שאינו מבין לאשורם את המאורעות שהוא מתאר ואת מה שמספרים לו, פיתולי העלילה וההעמקה לתוך נפש האדם, יצרו מעשה אמנות מורכב ורב עוצמה. קוראיו הרבים אינם מחמיצים את האכזריות שהוא מביע. את התובנה שהכאב שגורמת התעללות מעורר רצון בנקמה.

גם על הספר הזה לא חתמה אמילי בשמה האמיתי, כמו גם אחותה, שרלוט, שכתבה בסמיכות זמנים את הרומן המפורסם לא פחות, ג'יין אייר, עלילותיה של משרתת שנישאת אחרי תלאות לאדון שהעסיק אותה. ספרה של שרלוט זכה להצלחה מיידית וסוחפת. לעומתו התקבל אנקת גבהים בשעתו בהצלפות: "יש ברומן הזה כתיבה עזת כישרון," כתב מבקר בן זמנה, "אבל הוא מתבזבז… הספר הזה מתעד את הרוע."

וכן: "קשה להבין איך אפשר היה לנסות לכתוב ספר כזה בלי להתאבד אחרי כמה פרקים. זאת תרכובת של וולגריות וזוועות לא טבעיות."

אלה היו רק חלק קטן מהביקורות שאמילי נאלצה לקרוא. לעולם לא תדע שהספר ייחשב תוך זמן לא רב ליצירת מופת. שגם במאה העשרים ואחת ימשיכו לקרוא, לתרגם וללמד אותו. שלאורך השנים יסריטו אותו בגרסאות רבות, יעלו אותו על במת התיאטרון והאופרה, יכתבו לו גרסאות המשך, שהספר יעניק השראה ליצירות רבות אחרות. 

שרלוט, שהאריכה ימים יותר מכל אחיה, כתבה על אמילי: "הייתה לה נטייה להתבודדות… הייתה בה נדיבות כלפי אנשים, אבל היא לא ביקשה לשוחח אתם… ועם זאת הכירה אותם: הבינה את מעשיהם, את שפתם, את ההיסטוריה המשפחתית שלהם; היא שמעה אותם בעניין, ודיברה עליהם בפרטי פרטים ציוריים ומדויקים, אבל אתם ממש כמעט מעולם לא החליפה מילה."

יש הסבורים כי הביקורות הקשות החישו את מותה של אמילי. אבל הספר ששילחה אל העולם ממשיך לדבר בשמה.