"אני תופשת מטאטא, מטאטאת אבק דק, מבהיק," מספרת אידה פינק על אחד הרגעים המכריעים בהצלתה: זה עתה הצליחה לשכנע את הצוררים שביקשו לקחת את נפשה שאיננה היא עצמה. היא לא היהודייה המשכילה, הפסנתרנית, השולטת בכמה שפות. דמותה הבדויה – פולנייה כפרית וטיפשה שאינה מבינה גרמנית – קמה לתחייה. הותר לה להיעשות עובדת כפייה בהתנדבות.

בעיצומם של ימי הרצח ההמוני נסעו אידה פינק ואחותה לתוך גרמניה. ישר לתוך לוע הארי, אל מוקד הסכנה. ושם ניצלו. אלה היו הימים שבהם יהדות הייתה הסוד האיום והמביש ביותר שיכול להיות לאדם. מסוכנת יותר מלהיות חולה אִבּוֹלָה בימינו, גרועה ממחלה, פשע מביש, מביך, שאחת דינו. מה היה צריך אז כדי להינצל? קודם כל – מזל. שברגע המכריע שבו מישהו כבר מרים את שפופרת הטלפון כדי לטלפן לגסטפו, יקרה משהו שימנע את השיחה – אדם נוסף נכנס לחדר, הדעת הוסחה, הגורל הוסט. כמו כן הייתה נחוצה עזרה. יד אנושית שתושט ברגע לא צפוי, מפקד שפוגש את הנמלטות מהמחנה ובמקום ללכוד אותן, מאפשר להן ללכת. והיה גם צורך בתושייה רבה, ביוזמה, ביכולת אלתור. ובאומץ לא מצוי.

יכולתה של אידה פינק לבדות, להמציא, להשתכנע בקיומן האמיתי של הדמויות שלבשה ולאפשר להן לפעול בשמה הצילו לא פעם את חייה: "לא ידעתי שאתחיל לצעוק: אני לא נוסעת לשום מקום, חולירע, אני חוזרת הביתה, קודם משדלים ואחר כך משפילים את הבן אדם, העבודות שלכם בתחת שלי, ומכיוון שהייתי אדומה אחרי הרחצה הלכתי והאדמתי מהצעקות, והמשכתי לצעוק עד שהורו לי להסתלק, לא ידעתי שנצא מהחדר הזה ונותיר ליד הקיר שש ואולי שמונה נשים שותקות וחיוורות, עם בהלה בעיניים, נשים שחיוורונן ושתיקתן העידו כנגדן יותר משתעודת הלידה הגנה עליהן."

הצעירה שאידה פינק מתארת בספרה ידעה לא לתת אמון באיש. לחשוב כל הזמן על מניעים. להגיב כאילו איננה היא. בעולם התעתועים שבו התהלכה הסתתרה המציאות המוכרת שהתעוותה ונהפכה למקום מסוכן, נופי ילדות שנעשו אויבים: "האגם מופיע מיד מול העיניים, חלק, קפוא, בשכבת קרח כחלחלה, מטואטאת משלג שעליה החלקנו על מחליקיים, יום-יום אחרי השיעורים, מתחת לחלונות הבתים שעל החוף…"

איך אפשר להבין את יכולתה להתמודד עם  הזיכרונות מחיים אחרים: "אני נזהרת מהעיר הזאת. אני מהלכת ברחובות שבהם הלכתי פעם, חולפת על פני כיכרות ובניינים מוכרים, חולפת על פני בתי קפה שבהם שתינו קפה ואכלנו כדורי שוקולד," ולא לוותר, להמשיך להיאבק כדי לגבור, לחיות, למרות השנאה הרצחנית הסובבת אותה מכל עבר: חברותיה לספסל הלימודים שהפסיקו יום אחד לדבר אתה. הווילונות שרעדו ביום שהעבירו את היהודים לגטו, כשהשכנים החבויים הציצו על המתרחש. הפחד המתמיד להיחשף, להתגלות: האימה – "הם יודעים". המשפטים שנאמרים בנוכחות דמותה הבדויה – "ההיטלר הזה הוא פושע, אבל מה שלא יהיה, הוא שחרר אותנו מהיהודים." הסחטנים שמזהים אותה ואת אחותה ולוקחים מהן את התעודות, כדי שיפדו אותן בכסף (שאין להן, ובכל זאת היא מצליחה להשיגו). הילדה בת השלוש עשרה, אחת מחבורת הפולניות שנוסעות לעבוד בגרמניה, שמבררת בסקרנות אם הן יהודיות, כפי שאומרות השמועות, ומסכמת, "אני לא אוהבת יהודים".

רק פעם אחת גברה אידה פינק על אחת הדמויות שיצרה, שנועדו להגן עליה: כמה קצינים גרמניים לועגים לעובדת הפולנייה המטומטמת, הדמות שגילמה באותה עת. יש בחדר פסנתר והם צוחקים: "קרוב לוודאי שהיא לא ראתה מעולם מישהו מנגן בפסנתר… בואי, תראי, מספיק ללחוץ עם האצבע על הקליד…" והיא – בניגוד לשכל הישר, בניגוד לצורך להגן על עצמה, להישאר מריה הבורה הכפרית, שכבר "קיימת כמעט ללא פיקוח מצדי" אינה מצליחה לגבור על הפיתוי להראות להם. להוכיח מי כאן באמת מטומטם, מרושע, לא אנושי, גזען אכול דעות קדומות: היא נוגעת על קליד או שניים, זוכה לקיתונות נוספים של לעג, ואז מתיישבת ולמרבה התדהמה של המנוולים מנגנת פולונז של שופן. ומסכנת בכך את חייה, אבל בתושייתה מוצאת מיד הסבר משכנע: היה לה ארוס, נגן עוגב בכנסייה, שלימד אותה…

יופיו של הספר נלך בימים נישן בלילות מפתיע. אידה פינק מתארת בו ימים אפלים, אבל גם כשהיא מספרת על סבל היא יודעת לדלות מתוכו ניצוצות של אור. דלת כחולה של אסם נהפכת בעיניה לים והאבק שהיא מטאטא מרצפת מפעל לייצור חלקי נשק גרמניים "דק ומבהיק".

אי אפשר שלא להכיר תודה לסופרת המופלאה הזאת, שהן בעצם סיפור חייה והן באופן שבו סיפרה אותו, מחזקת את האמונה ביכולת האנושית ואפילו, למרות הכול, בטובם של בני אדם.