אידה פינק (חלק ראשון): כיצד הצילה אותה זהותה הבדויה

המשפחה שלה מודרנית, בורגנית, מעורה היטב בחברה הפולנית בעיר הולדתה, זברז' שבמזרח המדינה. אביה רופא מצליח. אמה דוקטור למדעים שעובדת כמורה למדעי הטבע ולמתמטיקה. יש לה אחות אחת, צעירה ממנה בשנתיים. הם אמנם שומרים על מודעות יהודית, למשל – חוגגים את החגים, אבל הם חילונים, ושפת הדיבור שלהם בבית אינה יידיש אלא פולנית וגרמנית. לה עצמה יש תוכניות ברורות: היא מוזיקאית מוכשרת, מתעניינת גם בספרות, ושואפת להיות פסנתרנית. היא מכשירה את עצמה לכך בלימודים בקונסרבטוריון של לבוב.

אבל החיים המוכרים, המבוססים, נעצרים בתחילת חודש ספטמבר של שנת 1939 כשהצבא הגרמני פולש לפולין ופורצת מלחמה. היא בת שמונה עשרה. לפני חודשיים סיימה את לימודיה בגימנסיה. לאוניברסיטה כבר לא תגיע. תקוותיה נגוזו והעתיד שתכננה איננו עוד. המשפחה מוצאת את עצמה בגטו, שם הם מנסים להסתתר מפני הסכנה, קשובים בלי הרף לכל רעש מפחיד ומאיים, חיים כל העת לצד המוות. הם יודעים: אם לא יפעלו בהקדם, אם לא יברחו, יגיעו הרוצחים גם אליהם. אביה רב התושייה מצליח לסדר לבנותיו מסמכים מזויפים שבאמצעותם הן מתחזות לפולניות. לפחות לאחת מהן, האחות הבכורה, יש מה שנקרא אז "מראה טוב": היא בהירת עיניים ושיער ופניה מעוגלות. האחיות מגיעות לגרמניה ועובדות שם כפועלות פשוטות. האב עצמו מוצא מחסה אצל איכרים פולנים שמכירים לו תודה על מה שעשה למענם לפני המלחמה. כשזהותן של האחיות נחשפת, הן מצליחות לברוח שוב, נודדות ממקום למקום, עובדות בחקלאות ובבתי חרושת. קשה להן לעמוד כל הזמן על המשמר, להעמיד פנים, להחליף שוב ושוב את הזהות. "בהתחלה הייתי שחקנית גרועה", סיפרה לימים. "אחר כך השתפרתי ושיחקתי טוב יותר, ובסוף כבר לא הייתי שחקנית. הייתי הדמות הבדיונית שיצרתי."

שמה אידה לנדאו שנהפכה אחרי המלחמה לאידה פינק, אחרי שנישאה לניצול כמוה.  גם אחותה ואביה  שרדו. (אמה נפטרה ממחלה בעיצומה של המלחמה). בשנת 1957 קיבלה, ביחד עם שאר בני משפחתה, את אשרת היציאה המיוחלת מפולין, ועלתה לישראל.

אכן, אידה פינק ניצלה מהשואה ועזבה את פולין, אבל השואה ופולין לא עזבו אותה. היא אחת הסופרות הישראליות המוכרות והאהובות, אך את כל סיפוריה כתבה לא בעברית, אלא בשפת אמה. במשך שנים ישבה בדירה קטנה בחולון וכתבה על דפים, בעיפרון, ובמכונת כתיבה פולנית מיושנת שהביאה עמה משם. "אינני צריכה נוף כדי לכתוב," הסבירה, "הנוף נמצא בתוכי." כל סיפוריה נגעו בכאב שהתוודעה אליו בימי המלחמה. היא נחשבת סופרת שואה, תואר שהתקוממה נגדו. מעולם לא עסקה "בזוועה הפיזית", כפי שהגדיר זאת דוד וינפלד, שתרגם את רוב סיפוריה.

אדרבא, כשניסתה בתחילת שנות השבעים לפרסם את קובץ הסיפורים הראשון שכתבה, דחה אותה סופר מפורסם מטעם ההוצאה לאור ואמר: "ככה לא כותבים על השואה." שבע  עשרה שנה אחרי כן, בשנת 1988, כשספרה השני, הגן המפליג למרחקים ראה אור, כתב עליו המסאי והמבקר יורם ברונובסקי "רק כך אפשר לכתוב על השואה," כלומר – לא בצעקה רמה, לא בתיאורים מחרידים, אלא בנגיעה בהתרחשויות שאירעו לפני הזוועות עצמן וברגשות ובהתרחשויות הנפשיות שנבעו מהן.

אידה פינק עבדה כמה שנים ביד-ושם, שם תיעדה עדויות של ניצולים שנמסרו בפולנית, והדפיסה פרוטוקולים מחקירותיהם של פושעים נאצים. היא החלה לכתוב סיפורים קצרים שכולם התבססו לדבריה על אירועים אמיתיים. חלקם אירועים שהתרחשו בחייה או בחיי הקרובים אליה – בני משפחה, חברים, מכרים, וחלקם נשאבו מתוך העדויות ששמעה ביד-ושם. "לא צריך בשביל זה פנטזיה," אמרה. "קרו כל כך הרבה דברים, שלא צריך לדמיין כלום".

בכל אחד מהסיפורים הקצרים הללו, האורך של חלקם לא יותר משני עמודים, לכדה רגעים פרטיים של בני אדם ודווקא בכך, בפרטים הקטנים, שכל אחד מהם לוחש את צעקתו, אמרה את האמת המצטברת לכלל אמירה הנוגעת בזוועה המכונה "השואה".

לפני שש שנים זכתה אידה פינק בפרס ישראל. בנימוקי השופטים נכתב בין היתר כי "סיפוריה מצטיינים בהבעה מדויקת וחסכנית, כמעט נזירית, במסירה מרוכזת ודחוסה של תחושות וחוויות ובתבונה מבנית רבה. בתור שכאלה סיפוריה מתגלים ככלי ביטוי רב עוצמה לתיאור הזוועה שפקדה את יהדות אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה."

כל האנשים בעולם פנו אליה בשם שאותו קיבלה מהוריה כשנולדה: אידה. רק אחותה, שהיטיבה להכירה יותר מכל אדם אחר, אחרי השנים שבהן הצילו זו את זו והיו המשענת היחידה, הקשר הבלעדי לעולם שממנו הגיעו ולידיעת האמת על עצמן, המשיכה עד אחרית ימיה לקרוא לה בשם מריסיה, הדמות הבדויה האחרונה שאותה לבשה במסע הימלטותן.

נראה כי גם כשחזרה לזהותה, משהו מהדמויות הבדויות שגילמה כדי להינצל נשאר טבוע בנפשה. ואולי היכולת של אידה להתמזג בתוך מריסה וללבוש דמות אחרת מזאת של עצמה הייתה המפתח שבעזרתו פתחה את הדלת הפנימית לסיפוריה.

 

2 מחשבות על “אידה פינק (חלק ראשון): כיצד הצילה אותה זהותה הבדויה”

  1. עופרה, תודה, מעניין כל כך, את מתארת את הסופרות "שלך" בדיוק באותה דרך בה את מתארת שאידה הסופרת כותבת את השואה, במכחול עדין, בהתמקדות בפרטים הקטנים. כך את בונה עבורי (עבור הקוראים) את הדמויות המעניינות אותך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s