אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?

נערה יתומה שאין לה אף קרוב משפחה ידוע – כשהייתה תינוקת השאירו אותה בפתח בית היתומים ומאז גדלה שם – נקראת יום אחד מהטיפול ביתומים הקטנים שעליהם היא מופקדת כדי לשלם תמורת מחייתה: אחד הפטרונים של המוסד החליט לשלוח אותה על חשבונו למכללה. בתמורה עליה להתחייב לשני תנאים: ללמוד כמיטב יכולתה, ופעם בחודש לכתוב למיטיבה מכתב, שבו תדווח לו על התקדמותה. נאסר עליה לדעת מי האיש שמוכן לממן את לימודיה, את המגורים בפנימייה, ואת דמי הכיס הנדיבים שיעניק לה במשך השנים הקרובות, עד שתסיים את הלימודים.

ג'רושה אבוט, את השם השנוא עליה קיבלה ממנהלת בית היתומים לאחר שזאת חיפשה השראה בספר הטלפונים, משנה את שמה לג'ודי ומצטרפת לחיים הלא מוכרים, המסעירים, המתגלים לה מחוץ לבית היתומים.

המכתבים הרשמיים שהיא מחויבת לכתוב משתנים עד מהרה: במקום פנייה נוקשה וזהירה, מתחילה ג'ודי לכתוב לאיש שאינה מכירה בפמיליאריות ידידותית. היא מעניקה לו כינוי: אבא-ארך-רגליים, כי נדמה לה שראתה את צללית גופו ביום שבו הגיע לביקור בבית היתומים והוא נראה לה גבוה מאוד. בשלב מסוים, לקראת חג המולד, היא ממנה אותו לייצג למענה את כל בני המשפחה שמעולם לא היו לה, ובכסף שהוא מעניק לה קונה לעצמה מתנות בשמם: השעון מאבא, הצעיף לחימום הרגליים מאימא, בקבוק מים חמים מסבתא, שתמיד חוששת שמא תצטנן, גרבי המשי מהאחות, וחבילת דפי הכתיבה הצהובים מהאח…

אבא ארך רגליים 3היא משלימה חסכים שנפערו בהשכלתה, קוראת ספרים כמו דייוויד קופרפילד, נשים קטנות ויריד ההבלים, שכל בנות גילה קראו מזמן. כשהיא לומדת את המלט, היא כותבת מכתב בשפה שייקספירית, כשהיא קוראת את ג'יין אייר היא מותחת ביקורת משועשעת על סגנונה המליצי של שרלוט ברונטה: "באמת דיברו כך לפני שישים שנה?" היא מדווחת בפרוטרוט על הבגדים שהיא קונה בכספו של הנמען שלה: "יש לי כובע חדש מעוטר בסרט קטיפה כחול, שתי נוצות כחולות, שלושה פונפונים אדומים"… על מה שלמדה, על הווי החיים שלה ושל חברותיה: תחרויות ספורט, טיולים, לימודים משותפים, ריהוט החדר, החופשות.

אבא ארך רגליים המכתבים שהיא כותבת
תוססים, מלאים בשמחת חיים וסקרנות. היא מוסיפה להם איורים קטנים מהווי החיים החדשים והמסעירים שלה. והם חורגים מעבר לפנימייה, כי היא מתיידדת עם חברות ללימודים שמזמינות אותה לביתן בחופשות, היא לומדת כיצד חיים אנשים שיש להם משפחות ומכירה בחורים, קרובים משפחה של חברותיה. ומתאהבת. אבא ארך רגליים

הספר אבא ארך רגליים ראה אור בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, בתקופה שבה חלה התעוררות של התנועה הפמיניסטית, הסופרג'יסטיות, שפעלה במערב אירופה ובאמריקה. יש לזכור כי רק בשנת 1920, שמונה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, הוענקה זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. החל משנת 1918 הותר בבריטניה לנשים נשואות בנות 30 ומעלה לבחור, ורק עשר שנים אחרי כן קיבלו כל הנשים זכות בחירה מלאה. (בשוויץ זה קרה רק בשנת 1971!)

אבא ארך רגלייםג'יין ובסטר, הסופרת שכתבה את אבא ארך רגליים אינה כותבת על פמיניזם וזכויות לנשים, אבל ברור שהדמות שלה, ג'ודי אבוט, היתומה המוכשרת שמתעתדת להיות סופרת ומכשירה את עצמה לכך בלימודים עיוניים בקריאה רבה, אמורה להצטייר כדמות של אישה "מודרנית", עצמאית, שלוקחת את גורלה בידיה. אמנם, היא תלויה בחסדיו של מיטיבה, אבל בתוך המסגרת שהותוותה למענה היא מאמנת את שרירי היכולת שלה לנהל את חייה כרצונה. היא לומדת כדי להתקדם. כדי שתוכל לעמוד על רגליה. היא אפילו כותבת לאבא-ארך-הרגליים שלה שאת כספו תשיב לו ברגע שתוכל. כוונותיה ברורות: היא תעבוד ותתפרנס, וכך תזכה את עצמה בכבוד העצמי של מי שנאלצה כל חייה להיות תלויה באחרים.

חדר משלך
הוצאת ידיעות ספרים, לעברית: יעל רנן

במסה המפורסמת שלה חדר משלך, הסבירה וירג'יניה וולף כי כדי שאישה תוכל ליצור היא זקוקה לתנאים בסיסיים: מרחב משלה ועצמאות כלכלית. היא עצמה קיבלה ירושה מדודתה, הקצבה של 500 ליש"ט בשנה, שאפשרה לה, לדבריה, להתפנות לכתיבה. לטענתה של וירג'יניה וולף, הכסף חשוב אפילו יותר מזכות הבחירה. הוא משחרר את האישה מדאגות לקיומה, ומעניק לה את החופש לחשוב. "איני צריכה לשנוא שום גבר," אומרת וולף, "אין הוא יכול לפגוע בי לרעה. אין אני צריכה להחניף לשום גבר; אין לו דבר לתת לי." כלומר, כסף משל עצמה מעניק לאישה הגנה.

ומה עם אישה שאין לה דודה שתוריש לה הקצבה חודשית נאה? ומה עם אישה שרוצה להקים משפחה, ולשרת לא את הגבר (שאינו נחוץ עוד, לתפיסתה של וולף, גם אם נוכחותו מיטיבה עם נפשה – כמו הקשר הידידותי והתומך שהיה לה עם לנארד, בעלה?) אישה כזאת תיאלץ לעבוד, ואז הפנאי שלה יצטמצם מאוד, או שתייסמך על בעלה, ואז תיפגע עצמאותה.

ג'ודי אבוט מתכננת להיות אישה עצמאית. אבל הסופרת, מבלי דעת, משנה לה את העתיד, ומחזירה אותה אל התלות הקלאסית של אישה שזקוקה לגבר תומך, ולא רק נפשית: ג'ודי אינה יודעת שהיא בעצם מכירה את אבא-ארך-רגליים. שהוא אינו העשיר הזקן שציירה בעיני רוחה. שאליו שלחה את מכתביה. ממש בסופו של הספר מתברר לה שאחד המחזרים הצעירים שלה, זה שבו התאהבה, הוא בעצם התומך הסודי שלה.

בצעירותי (הספר לא נועד במקור לבני הנעורים, אך כבר שנים רבות שאינו נחשב מתאים "למבוגרים") כשקראתי את אבא-ארך-רגליים והגעתי למכתב שבו נחשף הסוד וג'ודי מגלה שעתיד אהבתה מובטח, כי היא הדדית, שאהובה הוא בעצם הצעיר העשיר מאוד, בעל האחוזה הנדיב שמימן אותה עד כה, והנה דרכם המשותפת אל השקיעה הוורודה מובטחת לחלוטין, ברור שיתחתנו, יולידו ילדים ויחיו באושר ובעושר, לא יכולתי שלא להזיל דמעה של התרגשות. אמנם, אי נוחות מסוימת ניקרה אפילו אז בתודעתי: איך ייתכן, תהיתי, שהאהוב הגברי והמקסים בעצם רימה אותה במשך כמה שנים, המשיך לקבל ממנה מכתבים שנועדו לאיש אחר, לתורם הזקן שהיא חשבה שאליו היא כותבת, ובכך זכה בעצם לגלות "מאחוריה גבה" ובעורמה, את כל מחשבותיה הכמוסות על עצמה ועליו? הלא זאת הונאה!

וכיום אני שואלת גם: מה יהיה על עצמאותה של ג'ודי? בילדותה הייתה תלויה במוסד שאסף אותה, העניק לה חיים אבל בד בבד גם תבע ממנה תמורה והשפיל אותה: באחד המכתבים היא מתארת כיצד נאלצה ללבוש בגדים משומשים שתרמו ילדות מחוץ לבית היתומים. את החשש, המבוכה, הכאב, בידיעה שמה שמישהי אחרת זרקה, היא נאלצת ללבוש, (וגם להגיד תודה!). בנעוריה הייתה תלויה באבא-ארך-רגליים שהחליט לעזור לה (אי אפשר שלא לתהות האם כבר אז, כשראה את היתומה הבוגרת יותר מכל שאר הילדים האחרים, תכנן "להתחיל" אתה? הכין אותה לעצמו כנאהבת? ואם כך, האם אפשר להתפעל באמת מנדיבותו המופלגת?) ובבגרותה כשתינשא, תמשיך להיות תלויה בו ובכספו.

פמלה

זהו אם כן רומן למשרתות בהסוואה, כמיטב המסורת שיצר הרומן האפיסטולרי  פמלה: התגמול למעלות טובות שכתב סמואל ריצ'רדסון באמצע המאה השמונה עשרה. גם שם פוגשים נערה ענייה בת חמש עשרה שמתמידה במאבקה ולא נכנעת לאדון המפתה. היא יודעת לשמור על תומתה – הנכס החשוב ביותר שיש לאישה.  לאורך מאות עמודי מכתבים מתמודדת פמלה עם חיזוריו, ובסופו של דבר זוכה בפרס הגדול: הוא נושא אותה לאישה. כל צרותיה תמו.pamella

ומה החלופות? דודה עשירה שמתה. ויתור על גידול ילדים. או − חיים של עבודה קשה, תינוקות שנשלחים בטרם עת למעון יום (גם במשפחות שיש בהן זוגיות של שיתוף פעולה מלא והדדיות), נשים מותשות אך מתפרנסות, שבשעות הפנאי שלהן ימצאו אולי את הכוח והיכולת גם ליצור.

13 מחשבות על “אבא-ארך-רגליים: האם הפמיניזם נועד רק ליורשות עשירות?”

  1. אוף, למה לקלקל את אחד הספרים שהכי אהבתי בנעורי? מה איכפת היה לי מפמיניזם כשהזדהיתי עם ג'ודי ? אני משוכנעת שהיא ממש לא נסמכה כלכלית על בן זוגה. רק הפיקה ממנו אושר. בספר ההמשך, תגלי שהיא הקימה אירגונים כלשהם לתפארת המדינה, המשפחה, והעולם, הרוויחה הון עתק, שחררה עבדים, הטיסה חלליות, המציאה תרופה לקדחת. העיקר – נשארה מצחיקה וחכמה… ונא לא לקלקל.

    Liked by 1 person

    1. לא תאמיני, הדס, אבל יש ספר המשך. הוא נקרא Dear Enemy והוא מתחיל כך:

      Do I understand that Jervis has given you, for a Christmas present, the making over of the John Grier Home into a model institution, and that you have chosen me to disburse the money? Me—I, Sallie McBride, the head of an orphan asylum!

      כן, כן, בעלה, האדון ג'רביז, העניק לה במתנה את בית היתומים כדי שתוכל להשתשעשע בו בזמנה החופשי…

      לא קראתי את ההמשך. אני מעדיפה את הגרסה שלך!

      אהבתי

  2. אוי, עופרה, כמה קשים חייה של אישה. והפעם, למרות שאני פמיניסטית, אני מנסה לחשוב האם זהו גם גורלו של גבר יוצר? האם כל אדם יוצר נאלץ לשלם בחירותו כדי למצוא פנאי ליצור. אבל אני מבינה שבעולם גברי, בכל זאת חייה של אישה ובוודאי של אישה יוצרת הינם קשים על אחת כמה וכמה. והדילמה בין חיים תלותיים לבין חיים לא משמעותיים הינה דילמה קשה מנשוא: או שתרצי את הגבר שלך ותוכלי לעשות מה שאת רוצה בזמנך הפנוי או שתהיה שפחה לצרכייך ולצרכי ילדייך. מאזן אימה !.

    אהבתי

  3. נהניתי מאוד מקריאת הפוסט שעורר בי זכרונות עמומים ואי לכך יתכן מאוד שבשלב מסוים בנערותי קראתי גם אני את "אבא-ארך-רגלים". ובסוגריים אגיד לך, לבושתי הרבה, שאחרי עשרים ואחד עמודים הנחתי מידי ביאוש את "גברת דאלווי" וככל הנראה אחזירו לספריה הציבורית בבתוליו (ספר כיס שמריח ריח של חדש עם ציור של אישה יפה על הכריכה, אולי התרגום לצרפתית לא מוצלח, אני מנסה למצוא לי תירוצים). זה לא ספר המופת הראשון שאינני מסוגלת לצלוח ותודה לאל שאינני חייבת להתפרנס מביקורת ספרותית. וכאן אנו מגיעים לליבת רשומתך ויש לי רעיון אחר – יותר נכון לבחורה המכנה עצמה דורין הרטמן יש תכנית מעולה ויוצאת דופן – היא יצאה לה לפנסיה בגיל שלושים ונהנית מהחיים עם כסף מועט וחסכנות מופלגת והקוראים המעוניינים יכולים לגגל את שמה ולגלות את הפרטים.

    אהבתי

    1. בעניין הקריאה – אני אישית לא מאלצת את עצמי לקרוא. ובעניין דורית הרטמן, זאת האישה שמצליחה להסתפק בחיים שאין בהם שום הוצאות כספיות? אם זאת מי שקראתי עליה, היא הביאה את החסכנות לדרגה של וירטואוזיות. היא אמנם לא מוציאה כסף, אבל נדמה לי שהיא כן מוציאה לעצמה את הנשמה… לא?

      אהבתי

      1. עופרה לא מקלקלת אף פעם, רק מעשירה, פותחת חלונות, מוסיפה עוד כיווני ראייה ומחשבה לא צפויים. לי, בכל אופן.

        באשר לדורין הרטמן, קראתי עליה רק כתבה אחת בעיתון והתרשמתי מהאופן בו היא לא נכנעת לחברת הצריכה. בתור אחת שצורכת הרבה מאוד זמן בשביל עצמה וכתיבתה וקריאותיה ומחקריה, כאוויר לנשימה, ומסתפקת במועט ושמחה עם מה שיש לה, די התחברתי לכתבה ולפילוסופיית החיים שהיא מציגה.
        אבל יכול להיות שאינני מכירה מספיק את דורין ואני מתכוננת עוד לשקוע יותר בבלוג שלה.

        אהבתי

          1. הינה החלק השני במדור "על האתר" של דורין, ואת החלק הראשון אתם יכולים לקרוא בקישורית
            http://www.hasolidit.com/%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%a8

            יש לי חברים שמרוויחים הרבה יותר ממני – אבל רובם מוציאים הרבה יותר ממני. יש להם בתים גדולים, מכוניות יקרות, רהיטים מפוארים, מלתחות אינסופיות. הם קונים את זה כדי לפנק את עצמם, כדי להרשים את השכנים, כדי לשקף את הסטאטוס החברתי שלהם בחברה שמבוססת רובה ככולה על אידיאל ה-"שופוני".

            אבל כדי לממן את כל זה, הם חייבים להמשיך לעבוד, להרוויח ולצרוך, וחוזר חלילה. כמו עכבר שרץ בגלגל ולא מתקדם לשום מקום.

            לי יש משהו שלהם אין. לי יש זמן בשפע. את הזמן הפנוי שלי אני משקיעה בדברים שחשובים לי. אני מתנדבת, מציירת, מפסלת, רוכבת על אופניים, מתעמלת, שוחה, עושה קצת מוזיקה אלקטרונית, רוקדת, קוראת ספרים, כותבת בלוג, לומדת שפות, לומדת לתכנת, ובעיקר מנסה להיות הכי טובה במה שאני עושה.

            אני לא רוצה לחכות עד שמישהו במשרד האוצר יגיד לי מתי לפרוש. אני לא רוצה להגיע לחופש רק בעשור השביעי לחיי, כשאני זקנה וחולה. אני לא רוצה לבלות את השנים הבריאות והטובות ביותר שלי במרוץ העכברים.

            את כל הבלוג הזה אפשר לסכם במשפט שטבע הסטנדאפיסט הבריטי סיימון מנארי:

            "רוצה לברוח ממרוץ העכברים? ובכן, אל תהיה עכבר."

            Liked by 1 person

            1. ואני מוסיפה עוד משפט אחד שנראה לי חשוב מאוד, מהחלק הראשון שהמעוניינים יכולים כאמור לקרוא את כולו בעצמם:

              מי שלומד להבחין בין רצונות לצרכים מבין שחלק גדול מהחוויות, המוצרים והשירותים שאנחנו קונים מיותרים לחלוטין ואינם תורמים כהוא זה לאושר אמיתי; מי שלומד לדאוג לעצמו בכוחות עצמו מבין שרמת חיים ≠ איכות חיים ושמחיר ≠ ערך. כך ניתן לחיות היטב על סכומים נמוכים בהרבה ממה שמוגדר היום "קו העוני".

              אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s