ומדוע בחרה לעצמה של שם גבר.
מרי אוונס בת התשע נשלחה לבית הספר ללמוד: נפרדה מהמשפחה, עזבה את בית הלבנים האדומות, באחוזה שאביה מנהל, ועברה לפנימייה. יחסיה עם אמה קרירים וכנראה שאינה חסרה למרי, אבל היא כן מתגעגעת לחיים שבכפר, לשיטוטיה בשדות הירוקים, החצויים בגדרות שיחים, לדיג בתעלות ובבריכות המים, לאחיה, ובעיקר לאביה: היא הבת החביבה עליו. בצר לה מחפשת מרי דמות מבוגרת להישען עליה, ומתקרבת לאחת המורות, שאתה היא מנהלת שיחות מפתיעות בתבונתן על פילוסופיה ואתיקה. המורה אוונגליסטית אדוקה, ומרי הולכת בעקבותיה, מתקרבת לדת, מתלבשת בצניעות ומקפידה על ביטול עצמי ועשיית מעשים טובים.
שלושים שנה אחרי כן, מרי אוונס איננה עוד. היא שינתה את שמה ואת השקפת עולמה. היא פורצת דרך, מורדת במוסכמות, מעצבת לעצמה חיים שונים מאלה של בני משפחתה ומכריה. היא ג'ורג' אליוט, ילידת 1818, סופרת מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי.
אך נשוב למרי אוונס. אביה השתדל שבתו תזכה בהשכלה רחבה, כי היה בטוח שכיעורה ימנע ממנה להינשא ורצה להבטיח שתוכל לעבוד ולהתפרנס כאומנת ומורה פרטית לילדים עשירים. לאחר שאמה מתה, חזרה מרי הביתה כדי לטפל באב. היא הייתה בת שש עשרה, המשיכה לקרוא ספרי תיאולוגיה, והתחילה להטיל ספק ברעיונות האוונגליסטים. האם אמנם, תהתה, נשים ניחנו בנטייה טבעית ומולדת לטפל, והאם אלוהים הקריב את עצמו למען האנושות ככתוב, כמו שנשים מקריבות את עצמן לטובת אחרים? היא עצמה חשה שאין בה דחפים אימהיים, ושאינה מסוגלת להסתפק בעשייה הביתית. היא קראה ספרים על אסטרונומיה וגיאולוגיה והגיעה למסקנה שכדור הארץ לא יכול היה להיווצר בשישה ימים, כמסופר בסיפור הבריאה. פריצת הדרך הראשונה בדרכה להפוך לסופרת ג'ורג' אליוט הייתה כשעזבה את הדת ודגלה בלבה במחשבה חופשית – המושג הוויקטוריאני לאגנוסטיות. כדי למנוע שערורייה נעתרה להפצרות בני משפחתה, והסכימה להמשיך, לפחות בינתיים, להופיע לתפילות בכנסייה.
בהיותה בת עשרים ושש תרגמה ספר בשם חיי ישו שזיכה אותה בהכרה של חוגים אינטלקטואליים. מות אביה, שלוש שנים אחרי כן, שחרר אותה להכיר אנשים, לנסוע, לנהל פרשיות אהבים: כך למשל חייתה בפנסיון שבו גרו גם המוציא לאור שאתו עבדה, רעייתו והמאהבת שלו. כששתי הנשים גילו שגם מרי אוונס מנהלת אתו קשר, הביאו לכך שתסולק.
מרי אוונס זכתה לעצמאות כלכלית כשהחלה לעבוד כעורכת בכתב עת שמאלני, וקנתה לעצמה דירה. ואז התרחשה השערורייה הדרמטית מכולן: היא החלה בקשר זוגי עם גבר נשוי, שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בני הזוג אף עברו לגור ביחד, והעמידו פנים כאילו הם נשואים כחוק!
בגיל שלושים ותשע נהפכה מרי אוונס לג'ורג' אליוט. היא התחילה לפרסם סיפורים, ואחריהם רומנים רבים. היא בחרה בשם עט גברי כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה. היא גם חששה שחייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. עד מהרה התגלתה זהותה של הסופרת, אבל הצלחתה לא נפגעה. כשהייתה בת חמישים ושלוש, אחרי שהתפרסם הרומן מידלמרץ', לא נחשבה עוד עם בן זוגה שמחוץ לנישואין כמוקצה חברתית. (זמן לא רב אחרי שמת, נישאה כחוק לגבר צעיר ממנה בעשרים שנה). הספרות והמחשבה החופשית ניצחו את מגבלות הדת, וג'ורג' אליוט – את מרי אוונס, הילדה הקטנה, הלא יפה די הצורך, שחיפשה תשובות.
נו, אפשר להרגע, לא צריך להיות יפה כדי להצליח. והיא אפילו הרשתה לעצמה להתאהב, לחיות עם מי שבחרה, למרות המוסכמות החברתיות.
🙂 אכן…
נישואיה הקוגריים של אליוט עוררו את סקרנותי. והרי תוצאות החטטנות:
קצת פחות משנתיים חלפו מאז נפטר בן זוגה של אליוט מאז עשרים שנה. אליוט הסתגרה בביתה ובין האנשים המועטים שהסכימה לראות היה היועץ הפיננסי והמשפטי של בן זוגה המנוח, ג'ון קרוס. יחד קראו ספרים, תרגמו את דנטה (אליוט שלטה בשפות רבות) וביקרו במוזיאונים עד שקרוס, שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה, הציע לה נישואים. אליוט היססה ולבסוף הסכימה. ירח הדבש בוונציה ביוני אלף שמונה מאות שמונים היה סוער במיוחד: קרוס שסבל מדיכאון קפץ ממרפסת המלון בקומה הראשונה ישר ל"תעלה הגדולה", אחרי שעף מעל כמה גונדולות, ולמרבית המזל נמשה ללא פגע. בחזרם לאנגליה, חלתה דווקא אליוט בדלקת גרון שהסתבכה ונפטרה בסוף אותה שנה, אלף שמונה מאות שמונים.
מעניין. זה מזכיר לי שבספר יומני האבן של קרול שילדס מישהו נהרג בירח הדבש שלו, אם זיכרוני אינו מטעני.
לג'ורג' אליוט יש לי יחס מיוחד משום ש"דניאל דרונדה" הוא אחד הספרים הראשונים שקראתי. עד היום אני יכולה לצטט כמה רפליקות של גיבוריו, החרותים בזכרוני.
נזכרתי שוב, בקריאת הרשומה, באותן שעות קסומות בילדותי שבהן חוויתי את יסוריה של גוונדולין היפהפיה שהתענתה תחת ידו של גרנדקורט, בעלה האכזר, שקפצה למים כדי להצילו בעוד שרק ייחלה למותו, שסבלה מיסורי מצפון בשל טביעתו למוות בעוד שסיכנה חייה כדי למשותו מהמים, שהתענתה באהבה נכזבת לדניאל שהציע נישואים למירה לפידות. כמה שמחתי לקרוא שהינה "היו דברים בינה לבין ריקס גסקבין והיא שתתה שוב מכוס האהבה". יש חיים אחרי אהבה נכזבת, אפשר תמיד להיוולד מחדש. גוונדולין לא תישאר אומללה. הזדהיתי עם מירה לפידות שבעודה בושה ונכלמת להיווכח שאביה גנב מדניאל את ארנקו (או אולי איזה יהלום, אני כבר לא בטוחה בפרטים, בכל זאת זכרוני אולי בוגד בי…), המצב הופך את פניו ודניאל מתוודה בפניה על אהבתו ומציע לה נישואים. מירה הנדיבה והטובה לא משלמת על נוכלותו של אביה, יש צדק בעולם. "ייקל עליי לסבול כל צרה שבעולם אבל לא צרה זו", אמרה מירה כשחששה שדניאל מאוהב בגוונדולין היפהפיה, אבל לא. דניאל בחר בה, במירה הרחומה, וחיי אושר נכונים לה. "אצלנו, אצל היהודים, אין נזירות אבל יש נשים שבוחרות לסייע לאחרים", מסבירה מירה לדניאל שלא יודע כלום על יהדות.
הרקע היהודי, קבליסטי, ציוני של הספר, שאני קוראת עליו עכשיו בויקיפידה, נעלם ממני, כמובן. אליוט הפכה לאוהבת ישראל וספרה זה, שבו מובעת בבירור עמדתה בנושא, סייע להסברה של התנועה הציונית, שנים אחדות לאחר שפורסם. אינני יודעת מה אומר אם אקרא את הספר כיום, לא ידעתי גם בילדותי דבר על חייה של הסופרת אבל ג'ורג' אליוט עשתה בשבילי מה שז'ול ורן ווירג'יניה וולף עשו בשבילך. ותודה על עוד רשומה על סופרת בלתי נשכחת שסיפורה מעורר השראה.
מרגש לקרוא עד כמה את זוכרת את הספר.