"הם היו קורבנות, בדיוק כמו הקורבנות במחנות הריכוז," אמר רונלד רייגן במסיבת עיתונאים שערך ב-18 באפריל, 1985. על מי דיבר נשיא ארצות הברית? על חיילים גרמנים, חלקם מהאס-אס, שנקברו בבית קברות בגרמניה.

דבריו נועדו להצדיק את החלטתו לבקר באותו בית קברות. בעצם – להסביר. כי רייגן לא סבר שיש כל דופי בביקור. גם אם בתוכנית הסיור שערך בגרמניה סירב תחילה לבקר גם במחנה ריכוז, כי, לדברי אחד מעוזריו, סבר "שאיננו צריכים להתמקד בעבר, אלא בעתיד," וכדברי עוזר אחר, "הנשיא פוליטיקאי שמח. הוא לא רוצה להתפלש במקום זוועתי כמו דכאו."

רק לאחר לחץ ציבורי ניאות רייגן לבקר גם בברגן בלזן, שם ציין את "הרוע שיזם איש אחד, רוע שהפך את העולם כולו לקורבן." אליבא דרייגן, היטלר, והוא לבדו, גילם את כל הרוע והאשמה. מבצעי הפשעים, הרוצחים, אנשי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, המחסלים, היורים, האנסים והשודדים, היו, קשה אולי להאמין, אבל כך התבטא הנשיא הנכבד, רק "צעירים חפים מפשע".

את הדברים המקוממים הללו (האם העידו על בּורוּת מופלגת, טיפשות או רשעות? קשה לבחור בחלופה המועדפת) מביא אלווין רוזנפלד, פרופסור ללימודי יהדות, בספרו קץ השואה, שם הוא מבקש להראות כי קיימת כיום בתרבות המערבית כולה הכחשת שואה סמויה ונרחבת, שאיננו ערים לקיומה.

רוזנפלד מדגים את השקפתו בין היתר באמצעות סיפור חייה ומותה של אנה פרנק, והאופן שבו נוהגים להציגו.

הנה, למשל, הוא מספר כיצד הזכיר אותה רונלד רייגן, בעת ביקורו המאולץ בברגן בלזן, מחנה הריכוז שבו מתה ארבעים ואחת שנים לפני כן. רייגן ציטט את המשפט המפורסם ביותר מיומנה: "אני עדיין מאמינה,  למרות הכול, כי בני האדם  טובי לב."

תוהה רוזנפלד במרירות: האומנם אפשר להניח שאנה פרנק המשיכה לחשוב כך גם ברגעי חייה האחרונים?

מרבים להעלות על נס את האופטימיות של הילדה שנרצחה בדמי ימיה, את השקפת העולם ההומנית שלה. נוח להזדהות עם מה שכתבה במחבוא, בימים שהיו אמנם קשים מאוד, ובכל זאת בטוחים יחסית, כשעדיין הייתה לה תקווה.

אין לדעת על מה חשבה אנה ברגעי חייה האחרונים, כשגססה ממחלת הטיפוס, בחורף הקר של שנת 1945, לצד מרגוט אחותה. על פי עדויות שנשמעו בשנים האחרונות שכבו שתיהן בצריף החשוף, קרוב לפתח, והתחננו שוב ושוב לבאים וההולכים שיסגרו את הדלת. את אמן, שנשארה באושוויץ, כבר איבדו. מרגוט מתה ראשונה, ואחריה, כעבור זמן לא רב, גם אנה. הדעת נותנת שהיא לא נשארה אז אופטימית, עליזה ומאמינה בטוב לבו של האדם.

אבל, כך סבור מחבר קץ השואה, מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב"אומץ לבה" ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית.

פרק שלם בספר מוקדש לה, ובמיוחד לאופן שבו הראו אותה בהצגה המצליחה מאוד "יומנה של אנה פרנק" משנת 1955. הצופים יכלו ליהנות מדמותה ה"מנצחת", המלאה בשמחת חיים, וליתר דיוק – החיה, כביכול.

כך למשל כתב מבקר ההראלד טריביון "במרכז המחזה מרחפת, בעליזות המשוחררת של ציפור שאי אפשר לכלוא אותה בכלוב, אנה פרנק עצמה. אנה אינה הולכת אל מותה, היא תותיר חותם על  החיים, ותיתן למוות לקחת את מה שנשאר."

בניו יורק פוסט נכתב כי ההצגה ”הקימה לתחייה את אנה פרנק – כאילו מעולם לא מתה."

אכן, הקהל יצא מהאולם בתחושה שגם אם אנה מתה, היא לא הובסה. הדברים האופטימיים שכתבה ביומנה ריחפו באוויר ושימשו כמעין מחילה וחסד, ואלה, לדעתו של רוזנברג, המילים הכי פחות הולמות שאפשר לחקוק על מצבתם של מיליוני קורבנות רצח הנאצים.

אצל האמריקנים, טוען רוזנברג, סיפורים חייבים להיות חיוביים. גם אלה שעוסקים בשואה. הם נדרשים להביא את הקורא לידי תחושת התעלות, לא לצלול אתו עמוק לתוך החידלון.

המחזאי עצמו כתב על המחזה שלו כי מעולם לא סבר שהוא עצוב. "ודאי," הוא הודה, כנראה בלי להבין מה הוא אומר, "שלא רציתי לדכא את הקהל. אני לא רואה בכך מטרה תיאטרלית לגיטימית. מעולם לא חשבתי שהחומר המקורי מדכא. הוא לא נראה לי סוציולוגי, היסטורי, או פוליטי – אלא מסמך אנושי… במבט לאחור מותה של אנה פרנק לא נראה לי כבזבוז, כי היא הותירה לנו מורשת משמעותית ובעלת ערך."

כך. מותה של הילדה הקטנה, המצחיקה, הרגישה, זאת שכל עתידה נגזל ממנה, זאת שלא זכתה לממש את כישרונה, לאהוב, ללדת ילדים, לגדל משפחה, ליצור, לנשום, לראות – לחיות באמת! – אינו נראה לו בזבוז. הלוא היא הותירה לו מורשת.

עם "הסוף הטוב"  הרצוי והנחוץ הוא כבר הסתדר, והוסיף אותו בעצמו.