היא עומדת מול נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר וממששת את פניו. בעוד רגע ייגשו לעסוק בנושא שלמענו ביקשה להיפגש אתו: היא מבקשת לבדוק אתו ביחד מה אפשר לעשות למען החיילים שהשתחררו מצבא ארצות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. אצבעותיה קלילות, מרחפות. כשהוא מדבר היא נוגעת בפיו ומחייכת אליו.

אייזנהאואר אינו הנשיא הראשון שבפניו היא נוגעת. עם הנשיא השלושים, קלווין קוליג', נפגשה לא פעם, בחברת רעייתו, ואתם עסקה בהגברת המודעות לצרכיהם של ילדים חירשים ובאיסוף כספים למען קרנות המטפלות בהם. היא נגעה בפניהם של אנשים ידועי שם רבים אחרים: תומס אדיסון, צ'רלי צ'פלין, פרנק סינטרה, מרק טוויין. האחרון אמר עליה שהיא אחת משני בני האדם המעניינים ביותר שנולדו במאה ה-19. (השני היה לטעמו נפוליון).

היא בוגרת של מכללת רדקליף. חייה מוקדשים לפעילות חברתית. היא הייתה בין מייסדי האיגוד האמריקני לחירויות אזרחיות. היא סופרג'יסטית, פעילה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים, שנאבקת למען זכות ההפלה. היא פעילה למען נכים: היא מנסה לשכנע את השלטונות כי לעתים תכופות מדי נכות נגרמת בשל עוני ותנאי עבודה מחפירים ופוגעניים. כדי לתמוך ב"איגוד פועלי התעשייה של העולם" שהוקם בארצות הברית (בשיאו, בשנת 1923, מנה מאה אלף איש, אך דוכא כחלק מהמדיניות האנטי קומוניסטית של הממשל), סיירה ברחבי ארצות הברית ואספה תרומות. היא מרבה לנסוע בעולם, גם בישראל ביקרה בשנת 1952, התארחה בכנסת, והרצתה במקומות שונים. בניין אגודת החרשים נקרא על שמה.

היא הלן קלר, שכתבה שני עשר ספרים, ומאמרים רבים. ג'ורג' ברנרד שואו העריץ את כתיבתה, ולא היה בכך יוצא דופן: ספרה הראשון, האוטוביוגרפי, קורות חיי, שראה אור לראשונה בשנת 1902, נמכר עד כה ב 167 מהדורות, וספרה עושת הנפלאות משמש עד היום בסיס להצגות וסרטים, ואנשים ברחבי העולם ממשיכים לקנות ולקרוא אותו.

שישים ושלוש שנים לפני פגישתה של קלר עם הנשיא אייזנהאואר, לא היה יכול איש לשער שזהו העתיד הצפוי לה. הילדה, שבגיל שנה וחצי איבדה את מאור עיניה ואת שמיעתה בעקבות מחלה קשה, הייתה מיואשת ואלימה. הפער בין תבונתה הטבעית ובין יכולתה להביע את עצמה ולהבין את העולם הסובב אותה, ועמו – החמלה המובנת, הנוגעת ללב, של הוריה שחסו עליה והניחו לה להשתולל מכעס בהתקפי זעם אלימים בכל פעם שהתסכול גבר עליה – הביא לכך שהייתה ילדה פרועה ואומללה.

"הייתי בדרגה נמוכה יותר מחיה," כתבה בדיעבד. "היא הייתה אבודה ומחוסרת
תקווה," אמרו הוריה.

הנס בחייה של הלן קלר התרחש כשמלאו לה שבע: אל הבית הגיעה מורה, שאותה כינתה לימים "עושת הנפלאות". אותה מורה, אן סאליבן, ליוותה אותה כל חייה, אחרי ששינתה אותם לחלוטין. אן הייתה רק בת עשרים ואחת, וזאת הייתה משרתה הראשונה. התפקיד שקיבלה על עצמה נראה בלתי אפשרי, אבל היא סירבה לוותר על תלמידתה, וחיפשה דרך לתקשר עם ילדה קטנה, חירשת, אילמת ועיוורת.

פריצת הדרך חלה ביום שבו ציירה אן על כף ידה של הלן, בכתב סימנים, את המילה "מים", ובה בעת שמה את היד מתחת לברז והניחה לילדה לחוש בזרם. מהרגע שהבינה הלן את הקשר שבין הסימנים למציאות, כשהתחוור לה שאפשר לתקשר, ואיך, היא התחילה לכבוש את העולם. תחילה בצעדים קטנים: הלן תבעה בתזזית, בהתלהבות שלא היה לה קץ, לדעת את שמות כל החפצים הסובבים אותה. ואז למדה לתקשר. להביע רגשות ומחשבות. למדה כתב ברייל. הרחיבה את הידע וההשכלה שלה וגיבשה את השקפת עולמה ההומניסטית, אוהבת האדם. משם, מהרגע ההוא שליד הברז, נבע כל השאר: האפשרות לבטא ולממש את כוחה ואת כישרונותיה, ואת תעצומות הנפש שלה ושל מורתה, ובזכות כל אלה – להשפיע על העולם, למרות נכותה ובגללה.

הלן קלר נגעה לא רק בפניהם של נשיאים, אלא גם בנפשותיהם של רבים אחרים. "יש דבר אחד גרוע יותר מלהיות עיוור: להיות אדם רואה, שאין לו חזון," אמרה, ובכך לימדה את כולנו שיעור.