"נוכחות כה ארוכה": מדוע נעלמו כל היהודים מארצות ערב

אסור ליהודים לצאת מהבית כשיורד שלג או גשם. אסור לנשים יהודיות לחשוף את הפנים בפומבי. אסור לגברים ללבוש בגדים נאים ולנעול נעליים תואמות. הם חייבים לשאת על גופם בד אדום. אסור להם לעקוף לא יהודי, לדבר אליו בקול רם או לדרוש ממנו שיחזיר להם את חובו. עליהם להרכין ראש כשמעליבים אותם, ולשתוק. אם הם קונים בשר, הם חייבים להסתירו. אסור להם לבנות בתים נאים, גבוהים יותר מאלה של שכניהם הלא יהודים, או לסייד את הקירות בלבן. הכניסה לביתם חייבת להיות נמוכה. אסור להם ללבוש מעיל. אסור להם לגזוז את זקנם, אפילו לא בקו ישר. אסור להם לצאת לחיק הטבע. לרופאים יהודים אסור לרכוב על סוס. יהודים חייבים להתחתן בחשאי. אסור להם לאכול פירות. עליהם לשאת אות קלון ולגזוז את שיערם…

רשימת האיסורים נמשכת ונמשכת. הם נשמעים מוכרים, והמחשבה הראשונה שעולה על הדעת כשרואים אותם היא שאלה חלק מהתקנות הפרועות והמרושעות שתיקנו הנאצים טרום מלחמת העולם השנייה, אלה שאכזריותן הקדימה את השלב הבא, זה של "הפתרון הסופי". הלא כבר עשרות שנים הם ידועים וזכורים: אסור ואסור.

אבל לא. מדובר כאן בגזירות שנגזרו על היהודים באיראן לקראת סוף המאה ה-19, ובכל מקום שבו נכתב כאן "לא יהודי", צריכה למעשה להופיע המילה "מוסלמי".

הרשימה, ועוד רבות כמוה, מופיעה בספר נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם המוסלמי את יהודיו, שכתב נתן ויינשטוק, קרימינולוג והיסטוריון יליד אנטוורפן. ויינשטוק היה בעברו פעיל טרוצקיסטי ונמנה עם אנשי השמאל החדש. (ספרו הראשון נקרא – הציונות נגד ישראל). לימים שינה את עמדותיו, לאחר שחקר את מרד גטו ורשה והחל לבחון גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

נוכחות כה ארוכה
הוצאת בבל, לעברית: חגית בת-עדה

הספר  עוסק בתולדות הקהילות היהודיות בארצות ערב. בכל פרק הוא מתמקד בקהילה אחרת, ארץ אחרי ארץ: טורקיה, איראן אפגניסטן, ארצות המגרב, מצרים, ארצות הסהר הפורה, חצי האי ערב, ומגיע גם אל ארץ הקודש, ישראל היא פלסטין, ומתאר ביעף את תולדות הקהילה היהודית בכל אחת מהן, ואת הסיבות לעזיבת היהודים.

לקורא שהאמין תמיד למיתוס לפיו היהודים בארצות ערב חיו בשלום יחסי עם שכניהם המוסלמים, למי שגדל על תיאורי "תור הזהב" ("תמונה קלוקלת וזולה", כפי שמכנה אותה ויינשטיין), צפויה הפתעה ואכזבה מרה.

לא בכדי, טוען המחבר, התרוקנו ארצות ערב כמעט לחלוטין מכל תושביהן היהודים, שמרביתם חיו אלפי שנים באותן ארצות, חלקם אפילו עוד לפני המוסלמים עצמם. כך למשל הקהילה היהודית בפרס היא בת אלפיים וחמש מאות שנה, בלוב ראשיתה במאה השלישית לפני הספירה, בתוניסיה הייתה התיישבות יהודית עוד בקרתגו, לפני הכיבוש הרומאי, באלג'יריה היא החלה כנראה במאה השלוש עשרה, במרוקו – לפני חורבן בית ראשון, במצרים – אלף ומאתיים שנה לפני הכיבוש הערבי, בסוריה – בימי התנ"ך,  בלבנון – בין המאה השביעית והחמש עשרה לספירה, במסופוטמיה – מהמאה השמינית לפני הספירה, בחצי האי ערב – אחרי חורבן בית שני, כלומר, שבע מאות שנה לפני הולדת האסלאם.

הנה הנתונים המספריים שמביא המחבר לגבי האוכלוסייה היהודית, לא כולל פלסטין המנדטורית:

אוכלוסיה יהודית לפי המדינה (לא כולל פלסטין המנדטורית)

כדי לענות על השאלה מדוע נסו היהודים מארצות ערב, מתאר ויינשטוק את המבנה הבסיסי של החברה המוסלמית – משטר הד'ימיות. לדבריו, במסורת האסלאמית, היהודים הם ד'ימים, כלומר, בני חסות נחותים. מאחר שהם נחותים, חלים עליהם שלל איסורים, קטנים וגדולים, תלוי במקום ובתקופה. למשל, במקומות רבים אסור היה להם לשאת כלי נשק, להחזיק בספרים מוסלמיים, לשאת נשים מוסלמיות. היה עליהם לפסוע יחפים בשכונות מוסלמיות. עדותם בבתי משפט לא התקבלה. היה עליהם ללבוש בגדים מיוחדים, לפעמים לנעול נעליים צבעוניות או לחבוש כובעים שונים, מגוחכים ומבזים, שיבדילו אותם מהמוסלמים. הטלאי הצהוב שכפו הנאצים על היהודים, וגם כל סוגי התיוג האחרים שהיו מקובלים באירופה בימי הביניים, לא היו אם כן המצאה אירופית. כך היה נהוג במשך מאות שנים גם בארצות ערב.

יהודים זכו לבוז כה עמוק, עד שהיו נשים מוסלמיות שלא היססו להסיר בנוכחותם את הרעלה (בדומה, מציין ויינשטוק, למקרים שבהם נשים לבנות באפריקה לא היססו להתערטל בנוכחות העבד המקומי, שלא היה בעיניהן יצור אנושי). בארצות אחדות הוטל על היהודים לבצע את המלאכות הבזויות ביותר. כך למשל בעיראק, ובתימן במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, נקבע שעל היהודים לטפל בניקיון המחראות. פקודה שנועדה לא רק לנצל, אלא גם להשפיל. בארץ הקודש עצם המילה יהודי הייתה עלבון, ולאחר שהגו אותה הוסיפו: "מחוץ לכבודך".

היהודים בארצות ערב סבלו לא רק מאפליה ומהשפלות, אלא, כמו באירופה, גם מפוגרומים. המחבר עובר ארץ אחרי ארץ ומונה את הפרעות וההתעללויות ההמוניות. הדוגמאות רבות לאין ספור: 1232: טבח במרוקו;  1792: טבח וביזה במרוקו; :1790 פרעות בג'רבה; 1867, 1864, 1860: טבח במרוקו; 1875: פרעות באיראן;  שנות ה-80 של המאה התשע עשרה: ציד יהודים, ביזה ורציחות באלג'יריה;  1877, 1882 פוגרומים במצרים; 1907, 1912: פוגרומים במרוקו;  1910: פוגרום באיראן; 1934: פוגרום באלג'יריה; 1941: פוגרום בעירק – הפרהוד;  1945: פוגרום אכזרי ביותר בלוב;  1945: פרעות בדמשק ובחאלב; 1947 פוגרום בעדן, 1948: פוגרום בתוניסיה. ואלה לא כל הפרעות המוזכרות.

חלק מהפוגרומים החלו בעקבות עלילות דם, בדומה מאוד לאלה הידועות מאירופה: כך למשל בסוריה בשנת 1840, במה שמכונה עלילת דמשק, נפוצו שמועות על כך שיהודים עוסקים בשחיטת ילדים לצרכים פולחניים, וכן בקהיר בתחילת המאה העשרים. בשנת 1926 הואשמו יהודים בדמשק בהרעלת ילדים מוסלמיים.

אין צורך לומר כי היהודים שנמלטו מהארצות שבהם חיו דורות כה רבים לא יכלו לקחת אתם שום דבר מרכושם. הם השאירו אחריהם הכול: כסף, בתים, מיטלטלים, אדמות. למעשה, טוען ויינשטוק, אפשר לומר כי התרחשו "חילופי אוכלוסיות הלכה למעשה: (פליטים יהודים מהעולם הערבי מחליפים ערבים פלסטינים ומתיישבים לעתים קרובות בדיוק בשכונות או בכפרים שהתרוקנו מיושביהם)."

את הספר נוכחות כה ארוכה קיבלתי במתנה מידידה יקרה שהוריה עלו לישראל ממרוקו. במהלך לימודיה בבית הספר התיכון, כך סיפרה, התמרדה חֲבֵרתי נגד תוכנית הלימודים בהיסטוריה: איך ייתכן, התקוממה אז, שכל מה שעבר על היהודים בארצות ערב מסתכם בספרי הלימוד בכמה דפים בלבד, ואילו כל שאר הפרקים מוקדשים אך ורק ליהדות אירופה?

אל הספר הגיעה כמוצאת שלל רב: הנה סוף סוף השקיע מישהו מאמצים מחקריים כדי לתעד את תולדות יהודי ארצות ערב, בעיקר, אם לומר דברים נכוחים – את סבלם. (יש לקוות ולהניח שלמרות תחושת אי הביטחון המצטיירת היטב בספרו של ויינשטוק, היו ליהודי ארצות ערב גם תקופות של שגשוג ונוחות, יחסית, לפחות).

נתן ויינשטוק מעורר בהקדמה לספרו שאלה משמעותית מאוד: לדעתו "השתיקה המוזרה האופפת את שאלת היציאה המוחלטת של כל האוכלוסייה היהודית מהמרחב התרבותי הערבי" מעידה על, כדבריו, "מבוכה עמוקה. מה פשר השתיקה הרועמת הזאת," הוא שואל, ומוסיף בנימה מסוימת של אירוניה כאובה, "העומדת למרבה הפלא בניגוד גמור ללהט המאפיין את ההתגייסות למען הפליטים הפלסטינים… מדובר כאן בסוג של הכחשה, כלומר, באמת אשר מסרבים לשמוע אותה."

אכן, הגיעה העת להקשיב לשאלה: מדוע מנוסתם של יהודי ארצות ערב, מדוע עובדת היותם פליטים שמצאו את מקומם בישראל אינה עולה יותר על סדר היום, בעיקר בשיח הבינלאומי. מי זוכר את הפליטים היהודים מארצות ערב, שנאלצו לנוס, ואיבדו את כל מה שהיה להם?

אך לא בכך אסיים. אני מבקשת לשוב אל התקנות האכזריות שציטטתי בתחילת הדברים. לא יכולתי שלא להיזכר בשיטוט ששוטטתי לפני כמה שנים ברובע הבווארי של ברלין. שוב ושוב ראיתי שם שלטים קטנים. בצדם האחד כתוב משפט קצר, בצדם האחר מופיע איור. למשל:

לילדים יהודים אסור לעסוק בספורט

"על ילדים יהודים נאסר ללכת לבתי ספר ציבוריים", עם איור של מחברת ועט. "על הילדים היהודים נאסר לנסוע לבית הספר אם המרחק אליו היה קצר מחמישה ק"מ," עם איור של פסיעות נעליים. "אסור ליהודים לשבת על ספסלים ציבוריים". "אסור ליהודים לגדל חיות מחמד". "אסור ליהודים לגדל עציצים", ועוד עשרות שלטים כאלה. הם כתובים בגרמנית. הם מיועדים לתושבי המקום, לא לתיירים: תזכורת מימים איומים, ממציאות שהם אוסרים על עצמם לשכוח. כמעט שבעים שנה מתום המלחמה מסתובבים יהודים ישראלים בברלין, מסתכלים על השלטים הללו, שנהפכו למוצג. לעדות. לסמל. מצלמים אותם. נחרדים. ובה בעת  מודים למי שהציב אותם שם, כיד זיכרון  האומרת – עלינו להיזהר ולהישמר.

ליהודים מותר לקנות אוכל רק בין ארבע לחמש אחרי הצהריים

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה: "בעיראק יש מי שמתחרט על היחס המשפיל שניתן ליהודים", והיא עוסקת בספר שירה שיצא לאור בימים אלה בבגדד ועוצב בסוריה. הספר, כך נכתב במאמר בהארץ, "ספוג בגעגועים ליהודי עיראק, שנאלצו לנטוש את ארצם 
ומשבח את תרומתם למולדתם האהובה." כותרתו היא "שירת אחווה אנושית ופטריוטית". הוא יצא לאור בבגדד על ידי בית ההוצאה לאור "מסופוטמיה". כותב צבי גבאי, כתב העיתון: "מחבר הספר מכה על חטא על היחס המשפיל והעוין שניתן ליהודים בעיראק. הוא מיצר על שהוא וחבריו המוסלמים ההגונים איפשרו ליחס זה להתקיים במשך זמן ממושך."

אני תוהה אם יגיע היום שבו נוכל להסתובב  ברחובות דמשק טהרן ובגדד, כמו שאנו מטיילים בברלין. אם תיירים מעיראק ומאפגניסטן ישוטטו ברחובות תל אביב. אם ההיסטוריה המדממת תדע לנוח קצת, לתת לפצעים להירפא, ולבני האדם לחגוג את חייהם, במקום לחפש כיצד ליטול את אלה שהם מתעקשים לראות בהם אויבים. האם כל הפליטים ימצאו להם בית, ואת זיכרון ההשפלות ההדדיות נוכל לשאת על נס, כזיכרון רחוק, כהתראה.

16 מחשבות על “"נוכחות כה ארוכה": מדוע נעלמו כל היהודים מארצות ערב”

  1. תודה עופרה על המאמר.

    צר לי על התגובות המתלהמות.

    נכון שאנחנו אוהבים לחשוב על "הסוף הטוב" לכאורה של סיפור העליה לישראל. אני לא רואה למה הסיפור צריך להתעלם מהסבל והכאב שספגו ההורים שלנו והוריהם כל השנים.
    האם סבל של אחד מבטל את סבלו של האחר?

    ומה הסיבה שחלק מהמגיבים לכתבה שלך כל כך להוטים להתכחש לטרגדיה של הקהילות היהודיות בארצות ערב?

    מה כל כך מקומם באמירה שבריחה ועקירה והרס מוחלט של אלפי הקהילות הותיקות בארצות ערב, הוא סיפור אנושי רווי כאב וסבל, ויש לו הגדרה "פליטים".

    עדויות אישיות של הדור הזה עדיין איתנו, צריך רק לרצות להקשיב. הם ספרו לנו על ההשפלה הפחד והסבל. אנחנו היינו עסוקים בלספר לעצמנו שאנחנו גיבורים, שבאנו לכאן מתוך בחירה, כי פליטים וקורבנות יש רק בצד השני, הצד של המפסידים.

    אוי לנו, שעדיין לא נפתח לבנו לשמוע את הטרגדיה ולקרוא לה בשמה. זה לא פוגם, לטעמי, בהישגים שלנו, וגם לא מוריד מתחושת האחריות.

    אנחנו בודאי לא רוצים להכחיש את ההסטוריה שלנו.

    אהבתי

    1. הנה כמה דברים שמצאתי שם, בלי להתעמק: "שלא כעיתונות היהודית הצטיירה העיתונות הערבית החשובה בעיני פילגר כנייטראלית בעמדתה כלפי גרמניה. עיתונות זו, שהיתה כולה בבעלות של נוצרים ושל מוסלמים , לא השתלבה במערכה האנטי-גרמנית, ולעיתים אף יצאה נגד היהודים." (זה במאמר על תגובת יהדות מצרים לנאציזם). כאן: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_5.4(1).pdf

      וגם: מאמר שכותרתו: "רדיפות ושמדות בתולדות יהודי אירן במאה הי"ז", כאן:
      https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.2(1).pdf

      וגם: "קהלת אצפהאד משוועת לעזרה מכי"ח"
      כאן: https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_6.4(1).pdf
      ועוד ועוד…

      אני חושבת שאין חולק על כך שהיהודים בארצות ערב עברו לא פחות פוגרומים ופרעות מאלה של יהדות מזרח אירופה.

      השאלה מדוע עמוס תוקף את הספר שעליו כתבתי, ועל כך לא נראה לי שאתר יד בן צבי, העשיר במידע ובמאמרים, משיב.

      אשמח – באמת!- להבין מדוע הספר כה פסול בעיניו (גם בעינייך?). לא מצאתי ראיות לכך, אבל זה לא אומר שהן לא קיימות.

      אהבתי

  2. על ספר מביך, שיקרי, תעמולתי , ולא מקצועי זה כבר כתבו היסטוריונים נכבדים של התקופה והאזור (כמו פרופ׳ בן-דור בנית). הוא לא עומד בשום קריטריון שנתבע מכתיבה כזו. אפילו ערבית הוא לא קורא, המחבר היצירתי. חבל אפילו לדון בו, כשכמעט כל ספר היסטוריה רציני הוא תחליף ראוי. הוא מנצל אקלים פוליטי עכשווי לסילוף והטעיה. חבל, חבל שנופלים במלכודת הזו

    אהבתי

  3. כמה מילים בנושא קשרים של שתיקה.
    קיים קשר של שתיקה עולמי בקשר לגרוש זה, הסיבות שלו ידועות לעייפה. למגורשים היה לאן לפנות. העולם היה עסוק באין סוף פליטים לאחר המלחמה. ובכלל מי מתעסק עם מוסלמים ומוכיח אותם.
    אבל קיים קשר של שתיקה חדש, נוסף ומאד מעצבן.
    היטב חונכנו בדור האחרון להרכין ראש ולשתוק, להתנצל על קליטה משפילה בארץ. (זה נכון). להתנצל על כך שהציונות קמה במזרח אירופה, ויצרה כאן עילית חדשה. (תהליך הסטורי חברתי ידוע שמתמצה ברעיון "הראשונים זוכים").
    למרות העינויים וההשפלה שספגו, לא התעורר בקרב יהודי ארצות האסלם רעיון תקומה בדומה לרעיון הציוני. הוא חלחל לשם. היום אנחנו מתנצלים, וסופגים גם את "שמאלנים לתאי הגזים" ואת "חבל שהם לא אלחו בשואה" (השגיאה במקור) כולם ממקור מזרחי. אז שוב שתיקה.
    ואת כל זה לא רציתי לפרוש בתגובות. כי אני אשכנזיה מתנצלת, ובכל זאת… נקודה למחשבה

    אהבתי

    1. ומה דעתך, הדס, האם יש להכניס למשוואת הפליטים את הרכוש וההשתייכות שאיבדו יהודי ארצות ערב? האם אפשר לראות בכך חילופי אוכלוסין, פליט תמורת פליט? (או שבמאזן הצדק אין קשר לכך שמישהו איבד את ביתו וזכה בבית של מישהו אחר, "בתמורה").

      אהבתי

  4. רשומה חשובה מאוד על נושא חשוב ביותר. בתחילת הקיץ פגשתי אישה המחלקת זמנה בין ניס לפריז אשר ממרומי חמישים שנותיה עדיין לא שכחה את גירוש משפחתה, הוריה, היא ושני אחיה, מקהיר בתקופת נאצר. חיילים עם נשק נתנו להם שעה לעזוב הכול. בית, מצב כלכלי טוב, עבודה מכובדת. המשפחה הגיעה לפריז בחוסר כול וההורים לא התאוששו מעולם. הילדים שגדלו למדו והגיעו למקצועות מכובדים אך נושאים לתמיד את צלקת הגירוש וסבל ההורים.

    אהבתי

    1. אוסיף עוד שלפני כשלושים שנה פגשתי בניו יורק בחורה לבנונית נוצריה שסיפרה לי על טראומה דומה, היא ומשפחתה הועלו על מטוס וגורשו מביתם בקהיר. אני רואה תמיד את שותפות הגורל הקיימת בין אנשים, גם כשהם ממוצא שונה, ועל אחת כמה וכמה שותפות גורל בין יהודים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s