"לפני הזריחה": האם אפשר להתאהב?

"אולי נקבע להיפגש כאן בעוד חמש שנים?" שואלת סלין את ג'סי, בסרט "לפני הזריחה".

לפני כמה שעות נתקלו זה בזה לראשונה ברכבת. הוא – צעיר אמריקני שמסתובב באירופה בסופו של טיול חסר תכלית, היא – צעירה צרפתייה, פריזאית, בדרכה חזרה הביתה מביקור אצל סבתה בבודפשט. שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם.

כשהרכבת עוצרת בווינה, מצליח ג'סי לשכנע את סלין לרדת אתו  ולהסתובב ביחד כל הלילה בעיר, עד שיגיע זמן הטיסה שלו. הם מטיילים, מסתכלים, מדברים. שיחתם זורמת, בלתי אמצעית ולא פוסקת. הם נוגעים בפחדים הכי עמוקים, במחשבות ובתשוקות הכי סמויות. צוחקים ביחד, משחקים, משתאים, רואים. הקרבה שנוצרת ביניהם נדירה, הם עדיין לא קולטים עד כמה, ולכן אינם מסכלים את הפרידה הבלתי נמנעת, שתגיע עם שחר.

בעתיד, בעוד תשע שנים, תאמר סלין: "צעירים מאמינים שייפגשו הרבה אנשים שאתם יוכלו ליצור קשר קרוב. רק יותר מאוחר מגלים שדבר כזה קורה בחיים רק כמה פעמים."

להצעתה שייפגשו בעוד חמש שנים הוא משיב, "זה המון זמן!"

"נורא," היא מסכימה, "זה כמו ניסוי סוציולוגי."

כשנכתב התסריט לסרט "לפני הזריחה" לא העלו בדעתם הבמאי והשחקנים שהם אכן נכנסים למסע ארוך, שנמשך בינתיים שמונה עשרה שנה. אחרי הסרט הראשון יצרו ביחד, כעבור תשע שנים, את הסרט השני "לפני השקיעה" ולאחרונה, כעבור תשע שנים נוספות, את השלישי, "לפני חצות".

סלין וג'סי מתבגרים לנגד עינינו – ממש כמו ניסוי סוציולוגי אמנותי, שמזכיר במשהו את הסדרה התיעודית של הבי-בי-סי, Child of our Time העוקבת אחרי עשרים וחמישה ילדים שנולדו בתחילת האלף הנוכחי ובוחנת את התפתחותם.

אבל סדרת הסרטים שונה, כמובן, כי היא עוקבת לאורך השנים אחרי דמויות מומצאות, שמצליחות לשבות את הלב. סוד קסמן בכך שהשחקנים, איתן הוק וז'ולי דלפי, סוחפים את הצופה, ובשעה שהם מתאהבים זה בזה, הוא מתאהב בהם.

דוגמה לאופן שבו זה קורה אפשר לראות בסצנת הסיום של הסרט השני, "לפני השקיעה":

סלין וג'סי נפגשו שוב. ושוב הם מטיילים במשך שעות, הפעם בפריז, ומשוחחים. גם הפעם הוא אמור לעלות על טיסה. אבל מתעכב, מגיע אתה לדירתה, היא מכינה לו תה, ושרה לו שיר שחיברה הדמות, סלין, ובעצם – ז'ולי דלפי, השחקנית. באמצעות השיר היא מגלה לו את אהבתה. את געגועיה. את חשיבותו בחייה, על אף היכרותם הקצרה כל כך. הוא גילה לה את אהבתו באמצעות ספר שכתב עליה, שבזכותו מצאו שוב זה את זה.

ואז סלין, ואולי בעצם ז'ולי דלפי?, מפלרטטת אתו, ועם הצופה. על רקע שיר ששרה נינה סימון, היא מחקה את הזמרת. מספרת על הופעה שלה שנכחה בה. מתארת איך נינה סימון פלרטטה עם הקהל שלה. היא נעה לאט, במתיקות, חושניות, עם קריצה, ושלושתן ביחד, סלין, ז'ולי דלפי המגלמת אותה, המשחקת את נינה סימון, שהייתה בעצמה כה נוגעת ללב, כה מלכותית ומצחיקה ומרגשת, מתערבבות לנגד עיניו של ג'סי ואולי – של איתן הוק? – האם זה באמת שחקן שמציג דמות? או שהשחקן עצמו שיושב שם ומביט בשחקנית, מעריץ אותה, ואת יכולתה לחדור לתוך מהותה של דמות אחרת? הוא מוקסם, ואנחנו  מוקסמים  ביחד אתו ממנה, וביחד אתה ממנו.

סדרת הסרטים "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "לפני חצות", זכתה לתשואות, לפרסים, לאהבת הקהל. למעטים שמתחו נגדה ביקורת, ששאלו בספקנות – האם זה ייתכן? האם גבר ואישה יכולים להתאהב כך, אחרי לילה אחד, ולהישאר מאוהבים אחרי פרידות ממושכות? – אני מבקשת להשיב: ודאי שכן. עובדה: גם אני, ולא רק אני, התאהבתי בשני אלה, ולנו זה קרה אחרי הרבה פחות מלילה שלם!

לא נותר עוד אלא לקוות ולחכות שהסרט הרביעי בסדרה יבוא. נותרו רק שמונה שנות ציפייה.

לפני השקיעה: דבריו של ג'סי נוגעים ללבה של סלין, שמושיטה יד לגעת בו, ומיד נסוגה. ג'סי אינו יודע. רק הצופה היה עד לכך.

8 תגובות על ״"לפני הזריחה": האם אפשר להתאהב?״

  1. איזה כיף לקרוא את הרשומה המלבבת שלך, עופרה יקרה, על הבוקר, לפני העיתונות המבשרת על כך שהפסקת האש הייתה קצרה מאוד ומתקפת הרקטות והפצמ"רים חודשה.

    אני לא מכירה את סדרת הסרטים הזאת (בהזדמנות הראשונה…) אך אני מכירה את השחקנית והבמאית ז'ולי דלפי, צרפתייה שגרה מאז עשרים שנה בלוס אנג'לס. איזה כיף להיזכר בסרט "יומיים בפריז" בביומה ובכיכובה, שאותו כן ראיתי, רענן והומוריסטי, מלא חיים וחיות. אני מכירה מישהו חכם שכל כך התלהב ממנו עד שראה אותו פעמיים ולא החמיץ גם את הסרט שבא אחר כך "יומיים בניו יורק".

    קראתי עכשיו כמה ראיונות אתה בגוגל הצרפתי והיא אכן אומרת שהשתתפה בכתיבת תסריטי הסדרה וגם שיבצה בה תכנים אוטוביוגרפיים, מצבים ודיאלוגים שחייתה היא עצמה. וכנ"ל לגבי איתן הוק.

    אהבתי

    1. הרבה מחייו של איתן הוק נשאב לתוך הסרט "לפני חצות". גם בחיים האמיתיים, איתן הוק כותב מדי פעם. מסתבר שהשחקן פרסם שני רומנים (מהראשון ביניהם אף הפיק סרט), העוסקים גם הם בתהפוכות הזוגיות וכתובים מתוך ניסיון אישי:
      • 1997 : Ethan Hawke, The Hottest State
      • 2002 : Ethan Hawke, Ash Wednesday

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s