האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?

ומה קורה כשמתרגם מחמיץ את העיקר.

את התשובה העגומה לשאלה הזאת אפשר לראות כשקוראים את התרגום לשיר Musée des Beaux Arts, מאת המשורר האנגלי וו' ה' אודן.

הנה השיר המקורי:

אודן, המוזיאון לאמנות יפה

תרגום של השיר לעברית הופיע בספר שהוא חלק ממפעל  מונומנטלי של מתרגם אחד: סדרה של שבעה כרכים המחזיקה תרגומי שירה משלל  שפות: אנגלית, צרפתית, לטינית, גרמנית, ספרדית, רוסית, איטלקית, פולנית.

התקלות בתרגום המסוים הזה רבות, וחלקן ממש מפתיעות.

הנהו:

המוזיאון לאמנות מודרנית מאת אודן

תחילה, כדי להתעכב על הטעות החמורה והבלתי אפשרית ביותר, נציין כי השיר מתאר שלוש תמונות במוזיאון, את אחת מהן צייר ברויגל ושמה: "נוף עם נפילתו של איקרוס" (היא הוזכרה ברשומה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?").

בתמונה של ברויגל איקרוס, המופיע בשם היצירה, אינו מצויר במרכז התמונה: רואים רק את שתי רגליו הלבנות מתנופפות באוויר, מעל פני המים. הן חלק גופו האחרון שבעוד רגע ייבלע גם הוא בים. איקרוס לא ציית לאביו, עף גבוה מדי אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו, והוא נפל וטבע. לשמש יש בתמונה מקום מרכזי, אורה יוקד ומסנוור, אליה שאף איקרוס, ובגללה איבד את יכולתו לעוף. השורה בשיר אומרת:

…the sun shone / As it had to on the white legs disappearing into the green / Water…

כלומר: השמש זרחה, כפי שנאלצה, על הרגליים הלבנות שנעלמו בתוך המים הירוקים.

בתרגום שלפנינו: "השמש זרחה כרגיל מוצנעת על רגליה הלבנות / אל תוך המים הירוקים."

רגליו של איקרוס, שהן מוקד התמונה (והשיר!) נמוגו בתרגום ואינן עוד. במקומן קיבלה השמש רגליים לבנות (?) והיא עצמה "מוצנעת". כל ניסיון להבין את המשפט, גם בלי לחפש את הקשרו לשיר המקורי, נכשל. השמש מוצנעת? יש לה רגליים, והן לבנות? הכיצד?

הלאה: השיר מתאר, כאמור, תמונות. יש בו שלושה בתים ובכל אחד מהם מופיעה תמונה אחרת מתוך המוזיאון. הראשונה שבהן היא הלידה המופלאה, הנסית, של ישו: "the miraculous birth". בתרגום: "…נס שבלידה". כלומר –  כל לידה שהיא!

באותו בית בשורה when the aged are reverently, passionately waiting… מדבר אודן על העדים להולדתו של ישו. המלאכים, או הרועים, בהתאם לגרסאות השונות של השליחים, אולי בכלל – שלושת האמגושים שהגיעו בעקבות כוכבו של המשיח שנגהּ במזרח, כדי לסגוד לו. בכל מקרה, התרגום שלפנינו גורס כי זהו "הזקן" ש"ממתין / מלא הערצה ולהט…" הפסיון, סיפור לידתו של הנוצרי, המנבאת את ייסוריו ומותו, נהפך לאיזה זקן מעריץ שיושב ליד דלת חדר הלידה וממתין…

מושג נוסף מהנצרות, martyr, שמוזכר בתמונה השנייה, עובר במקור עינויים , אבל בתרגום נוסף לו גיור, שכן הוא מת כמו יהודי טוב, "על קידוש השם"…

"חיים כלביים", doggy life – כלומר חיים שיש בהם הנאות ושעשועים אופייניים לכלבים, נהפכים ל"חיי כלב" שפירושם בעברית, לפי מילון אבן שושן, כִּנּוּי לְחַיֵּי דֹּחַק וּמַחְסוֹר.

וישנם גם כמה אי דיוקים פחות מהותיים: חלון נהפך לחלונות, לא מסודר נהפך למזוהם, ילדים שלא התעניינו במיוחד בלידתו של ישו מתוארים בתרגום כאילו הם אדישים "תמיד"… the forsaken cry, הזעקה האבודה, בתרגום – "זעקת הנטישה", הנער, איקרוס, נהפך לסתם איזה "צעיר", הסוס שבשיר Scratches its innocent behind on a tree, כלומר –  מגרד את אחוריו על גזע עץ, בתרגום "את עכוזו החף שף על קליפת העץ".

כל השיבושים הללו מעוררים  חשד עמוק כלפי כל עשרות, אם לא מאות,  התרגומים האחרים שבסדרת הספרים הזאת.   ומתחשק לומר למתרגם רב העשייה שלפעמים "תפסת מרובה, לא תפסת".

9 מחשבות על “האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?”

  1. שירו של אודן ספוג אכן, כמו שהסברת, ברמזים נוצריים מרובים ובולטים ואני כאן אעיר רק עוד הערה אחת בהקשר לכך. הצירוף
    the forsaken cry
    הזעקה האבודה
    המתייחס לאיקרוס, טרם טביעתו, מהדהד את הפסוק הידוע מתהילים, פרק כב, פסוק ב, שבבשורה על פי מתי נאמר על ידי ישו, טרם מותו:
    אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
    באנגלית, לפי תרגום המלך ג'יימס:
    My God, my God, why hast thou forsaken me?
    הדמיון בין המילים זעקה-שאגה (דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי) מחזק את הקשר בין הדמויות המעונות.

    Liked by 1 person

  2. נתקלתי גם בתרגום מביש לאנגלית של השיר חמדה של דליה רביקוביץ. התרגום היה מתוך כל כתביה שיצאו במהדורה מהודרת בארצות הברית. פשוט בושה! נחרדתי. לא היה שם כלום מהשיר המופלא הזה.

    Liked by 1 person

  3. עופרה, זה כל כך לא מפתיע. אני נתקלת לעיתים קרובות בתרגומי שירה – גם של מתרגמות/ים מצוינים – שברור מהם שהמתרגמ/ת לא הבינ/ה את השיר, או הבינ/ה רק את פני השטח שלו. בקרוב אעלה לבלוג שלי מאמר שמדגים קצת מהדילמות והגילויים בתרגום שיר, באמצעות תיאור תהליך התרגום של שיר של איליה קמינסקי.

    Liked by 1 person

    1. עופרה, המשורר האנגלי אודן מצדיע לצייר הפלמי ברויגל, לאחר ביקור שהותיר בו רישומו במוזיאון המלכותי לאמנויות יפות בבריסל, מפרש את ציורו ומנציח שוב בדרכו את המוטיב העל זמני של אדישות נוכח סבל. וגם של הזדהות עם סבל, אותה מגלה האמן ביצירתו. אמני העבר הבכירים, ביניהם ברויגל, המבין את סבלו של איקרוס, מועלים, בשירו של אודן, לדרגת חכמי הקדם המלווים את ישו ומזדהים עם יסוריו. ואני כאן מועשרת בהתוודעות לדיאלוג המופלא בין ציור מהמאה השש עשרה לשיר מהמאה העשרים, וזאת הודות לרשומותייך (והודות לכרכי תרגום מונומנטליים במהדורה מהודרת…).

      Liked by 1 person

        1. שלום עופרה,
          זאת לא בדיוק תגובה ל"מוזיאון לאמנות יפה", רציתי להיעזר בך. תרגמתי, גם אני, את "הספד" לאודן. הייתי רוצה לצרף אותו לאתר הקיים של של תרגומים לעברית של שיר זה (תרגומים של בלוז ההלוויה) ואינני יודעת איך.
          אני מצרפת את התרגום שלי, ואם את מוצאת שהוא ראוי, תוכלי להדריך אותי?
          תודה
          ליאורה הרציג

          Wystan Hugh Auden 1907-1973

          Funeral Blues Stop all the clocks, cut off the telephone.
          Prevent the dog from barking with a juicy bone,
          Silence the pianos and with muffled drum
          Bring out the coffin, let the mourners come.

          Let aeroplanes circle moaning overhead
          Scribbling in the sky the message He is Dead,
          Put crềpe bows round the white necks of the public doves,
          Let the traffic policemen wear black cotton gloves.

          He was my North, my South, my East and West,
          My working week and my Sunday rest,
          My noon, my midnight, my talk, my song;
          I thought that love would last forever, I was wrong.

          The stars are not wanted now; put out every one,
          Pack up the moon and dismantle the sun.
          Pour away the ocean and sweep up the wood;
          For nothing now can ever come to any good.

          הספד / ויסטן יו אודן (1973-1907)

          עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
          בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
          הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
          הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

          הַרשו למטוסים לחוג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
          בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
          סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
          ידֵיהם של שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

          צפון, דרום, היה הוא לי,
          מזרח ומערב, שבת, ימי חולין,
          שׂיחי, שירי, צהרי-היום, חצות,
          חשבתי: אהבה לנצח היא; כיצד נואלתי כך לשגות.

          בכוכבים אין חפץ עוד – כָּבּוּ עד אחרון!
          אִרזו את הירח, סַלקו השמש ממרום,
          רוקנו את האוקיינוס, בַּראו היערות,
          כי שום דבר הגון וטוב כבר לא צפוי לקרות.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s