בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?

לפני ימים אחדים התפרסם תצלום של תושבי שדרות יושבים על גבעה סמוכה לישובם, צופים בהתקפה של צה"ל על עזה ופורצים מדי פעם בתשואות.

המראה קומם את כתבת הסי-אן-אן , שגינתה אותו במילים כה חריפות, עד שהממונים עליה העבירו אותה מתפקידה.

לפני שנים אחדות הרעיש תצלום אחר את הציבור האמריקני:

צעירים אמריקנים על רקע הפיגוע במגדלי התאומים צלם גרמני, תומס הפקר צילם אותו ב-11 בספטמבר 2001. הפקר בחר לגנוז את התצלום, ופרסם אותו רק כעבור חמש שנים. מה רואים בו? אלה, כמובן, מגדלי התאומים בניו יורק, זמן לא רב אחרי אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שנודעו. אבל ההרס המחריד מצוי בתצלום הזה רק ברקע. שם, באופק, מתאבך עשן, והשבר המתחולל נהפך לפרט שולי. כי בקדמת התמונה יושבת חבורה של בני נוער אמריקניים. האופניים שאתם הגיע אחד מהם מונחים ביניהם. בעוד רגע ישוב ודאי לרכוב עליהם, בדרכו חזרה אל המשך חייו. הצעירים יושבים קרוב אל שפת המים. תנוחת הגוף שלהם רגועה, הם רוכנים או נשענים לאחור, שלושה מהם מתעלמים במפגיע, או סתם מחוסר עניין, באסון המתרחש, יושבים עם הגב אליו, מביטים זה בזה. רק שניים מהם צופים במתרחש מאחורי גבם של האחרים, וביניהם רק אחד נראה מוטרד, יושב בכריעה מתוחה. האווירה המצטיירת מהתצלום נינוחה: מים כחולים, שיחים מטופחים, הבעות פנים מחויכות, שיח רעים בתוך מפגש חברתי שהמשתתפים בו אינם מוטרדים במיוחד ממה שקורה מבחינתם ברקע.

כמעט כמו בציורו המפורסם של האמן הפלמי פטר ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס", האמור לתאר את סיפורו העגום של איקרוס, מתוך המיתולוגיה היוונית: דדלוס בנה לו  ולבנו איקרוס כנפיים מדונג ונוצות, כדי להימלט ביחד מהכלא. התוכנית הצליחה. כמעט: הם אכן המריאו ועפו אל החופש, אבל איקרוס שסירב לציית להנחיות אביו עף גבוה מדי, התקרב אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו. איקרוס נפל לים וטבע.

ברויגל, נוף עם נפילתו של איקרוס

מי שמתבונן בציור מופתע: הנוף המובטח קיים, אבל היכן מי ששמו מופיע בכותרת של התמונה? הנה רואים ים, אוניות, איכר חורש, דייג רוכן מעל המים, רועה עם צאנו שעומד ומשקיף כלפי מעלה בתימהון, עיר רחוקה, צוקים על שפת המים, משהו שנראה כמו הריסות של בית עתיק, ומעל לכול – שמש צהובה, ענקית, שממלאת את השמים באור חד ומסנוור, אבל העיקר, הנער הנופל, איקרוס עצמו, איננו.

מבט נוסף מגלה אותו: הנהו, מרומז וכמעט סמוי מהעין, בפינה התחתונה הימנית, גופו כבר נעלם במים, נותרו רק שתי רגליים מוקפות באדוות, הנער שוקע, הנער טובע, בעוד כמה שניות ייבלע ויעלם בים. ואיש לא ידע. איש לא לא ראה. אין בכל התמונה אף אחד שהבחין בנפילה. שראה את הבהלה, האובדן, הקץ. הכול שקועים בעיסוקיהם – הספינות שטות, השמש זורחת, האיכר חורש, הדייג דג. אפילו הרועה, שמשהו מטריד את מנוחתו – האם הוא מתבונן במראה המוזר, באב השכול, שממשיך לרחף בשמים?  – אינו פנוי לראות את הבן ואת מצוקתו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב המשורר האנגלי וו' ה' אודן את השיר "המוזיאון לאמנות", בהשראתו ציורו של ברויגל: אמני העבר, נכתב בשיר, היטיבו לתאר את האדישות של אלה הסובבים זולת סובל. לאף אחד – בני אדם, חיות, הטבע, לא ממש אכפת. כך, ממש ברגעים שבהם מתרחשים ייסורים, או אפילו בשעת אירועים מופלאים שיש בהם חשיבות קוסמית, "מישהו אוכל, או פותח חלון, או סתם מתהלך." הנה, בזמן שישו נולד, המשיכו ילדים שווי נפש להחליק על אגם בשולי היער. לצדו של מרטיר הסופג עינויים שיהפכו אותו לקדוש, מתרוצצים כלבים, וסוס מגרד את אחוריו, וכשאיקרוס השמיע את זעקתו האומללה, זעקת האובדן, המשיכה הספינה לשוט, האיכר שמע משהו אבל לא הטריד את עצמו ולא התרגש, ולשמש, האשמה  לכאורה,  היא זאת שהתיכה את הדונג, לא היה בעצם תפקיד פעיל. היא רק זרחה, כי כך הוטל עליה.

כמו במחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שבו קרעים קצרים מהעלילה העיקרית של המלט נראים בשוליים, ובקדמת הבמה מופיעות שתיים מהדמויות הזניחות ביותר במחזהו של שייקספיר, כך גם אצל ברויגל, אצל אודן, ובתצלום של הפקר: העלילה החשובה נמצאת ברקע, ובקדמת ההתרחשות מתוארים החיים הרגילים, אלה שאינם שמים לב לעיקר אלה שהם, למצער, אדישים אליו.

הצעירים האמריקנים שתועדו בשנת 2001 בשעה שישבו והתענגו על השמש הנעימה דווקא ביום הקשה ההוא הסבירו שהצלם לכד רק רגע אחד קצר ולא משקף. לטענתם, את מה שחשו לנוכח המראות המחרידים לא יכול היה הצלם לתעד. תושבי שדרות אמרו שאת צהלות השמחה השמיעו לא למראה החורבן של עזה, אלא רק כאשר היו עדים ליירוט מוצלח של רקטה שמשוגרת לעבר ישראל, ובעצם –  להצלתם מפני האיום הישיר המשוגר לעברם.

כל כך הרבה כאב, אימה, ייאוש, מוות, אובדן, ממלאים בימים האחרונים את הלבבות. האם, אני תוהה, צודקים ברויגל, אודן, תומס הפקר? האם הסבל של הזולת, לא של עצמנו, באמת קיים רק בשוליים, ואין מי שיראה אותו, ואויב אכזרי במיוחד,  והסבל והאימה שהוא ממיט עלינו בימים אלה, אינם יכולים שלא להקהות את הלב?

האם יש בימים אלה ערך לפסוק מתוך ספר משלי האומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," והאם מותר לייחל לכך, גם בשעה ששקועים בהגנה עצמית, כמו שכתוב באותו פרק עצמו, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"?

7 תגובות על ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?״

  1. עופרה אחותי,
    כמה הרבה את יודעת וכמה היטב את כותבת. ההבנה הנובעת מדברייך מכאיבה מאוד. היכולת האנושית לחוש אמפתיה לאחר – הינה, כנראה, זעומה מאוד. כשאנחנו איננו חשים חמלה כלפי מי שנחשב אויב או מי שנחשב אחר/זר, הרי זה נחשב בעינינו כנורמאלי ויש לנו הסברים והצדקות, אבל הלא ביום מן הימים גם אנחנו נהיה שם, במצב של הכאב, של הסבל, ומי אז יראה אותנו? לכאן מתאים המשפט "אדם לאדם – זאב" שאינני יודעת מנין הוא לקוח והוא מדגיש את האכזריות האנושית ואת שוויון הנפש אל מול סבלות הזולת. מה נשאר? להיות פסימיים, ציניים וכואבים…

    אהבתי

  2. תודה על דברייך מרחיבי הדעת וגם הדוגמאות יפות. אכן גם אם "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ", "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," האויב הוא גם "האחר" שלך ואתה "האחר שלו". "האחר" על-פי עמנואל לוינס הוא הקובע את זהותו של האני, עצם קיומו של האחר ממחיש לי שאין אני לבדי ואינני יכול להתעלם מיחסי אל האחר. עלי להסתכל עליו (לפי לוינס עלי להסתכל על פניו) גם על כאבו, "מן הפגישה עם הפנים של האחר באה הפתיחות לאחרותו". מושג ה'אחריות' אצל לוינס נובע מן ה'אחר', כשאחרותו של האחר מטילה עליי אחריות אנושית-הומנית. תגובותינו לבני האדם הן רק מדדים לתפיסה העצמית שלנו. תגובות אלו מלמדות עלינו יותר מאשר הן מעידות על אחרים. ה"אחרים" הם מראות שמנחות אותנו לגלות חלקים של עצמנו שלעיתים אנו דוחים.

    Liked by 1 person

    1. תודה, חגית. בעניין "בנפול אויבך…" – אני נזכרת איך כשעמדתי פעם באיזה צומת, באיזו הפגנה, נעצרה לידי מכונית ובה כמה עבדקנים, שהעוו לעברי את פניהם, ואז פתחו את החלון ושאלו אותי בלעג: "איפה רבין? איפה רבין שלכם?" (אין צורך לומר שזה היה זמן לא רב אחרי הרצח).

      שאלתי את עצמי אם הם קראו את ספרי משלי. ושאלתי את עצמי גם איך נהפכנו לאויבים כה מרים. אבל התעלמתי מהם.

      לפני שהמשיכו לנסוע טרחו היקרים ההם גם לירוק לעברי.

      הם רק שכחו שכבר סגרו את חלון המכונית.

      אפילו לא יכולתי לגחך. היה עצוב מדי.

      אהבתי

  3. כמה טוב לקרוא משהו שפוי שגם כתוב בעברית תקנית וראויה. מתגעגעת אלייך עופרה עכשיו יותר מאשר בדרך כלל.
    חנה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s