התחלת הכתיבה של סיפור משולה לפעמים לדלת שנפתחת, ואין בררה אלא להיכנס לחדר.

המפתח שאתו נכנסתי למקום שמתוכו הופיע הרומן מעקב, הגיע אלי באקראי: יום אחד התגלגלו לידי הפרוטוקולים של משפט הדיבה המפורסם ביותר שנערך בישראל.

אותו משפט הסתיים השבוע, לפני חמישים ותשע שנים. אז קרא השופט בנימין הלוי את פסק הדין שלו, שלא מפסיק מאז להדהד בציבוריות הישראלית, וקבע כי דווקא האיש שאותו ייצגה התביעה, לא הנתבע, "מכר את נפשו לשטן".

את הדברים הללו אמר הלוי על ישראל קסטנר, יליד הונגריה, שהיה פעיל פוליטי ודוברו של דב יוסף, מי שהיה אז שר המסחר והתעשייה. קסטנר תבע לדין את מלכיאל גרינוולד, שנהג להפיץ בין מכריו אגרות משוכפלות. באחת מהן תקף גרינוולד את קסטנר, והעלה נגדו האשמות קשות וחמורות: הראשונה: שקסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד). השנייה: שקסטנר עשה זאת כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, "מעשי השוד המשותפים " שלהם. השלישית: שקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

לפני כמה שנים הופיע ספרו של פרופסור אלי רייכנטל האומנם נרצח פעמיים? שם מראה המחבר כי אשמתו הגדולה ביותר של קסטנר הייתה שיתוף הפעולה שלו עם מנגנון ההונאה הנאצי, שנועד לאפשר לאייכמן (זה סיפר על כך בריאיון עיתונאי כמה שנים לפני תפישתו!) לרצוח בלי הפרעה. בתמורה אִפשר אייכמן לקסטנר להוציא את רכבת ההצלה. כחמש מאות ושישים אלף בני אדם נשלחו למחנות ההשמדה. אלף שש מאות שמונים וארבעה עלו על הרכבת והגיעו לשוויץ.

גרינוולד זוכה מרוב ההאשמות נגדו, ואצבע מאשימה הופנתה אל קסטנר. הציבור בישראל נסער עד כדי כך שערב אחד, כששב מעבודתו בעיתון ההונגרי אויקלט, נרצח קסטנר ליד פתח ביתו.

כשנתיים וחצי אחרי כן דן בית המשפט העליון בערעור על הזיכוי, וקיבל אותו, אבל בדברים שכתבו השופטים קשה לראות זיכוי מוסרי.

"ההיסטוריה תשפוט אותו," כתב השופט אגרנט, כרומז על כך שתם אך לא נשלם.

"צדק נשיא בית המשפט המחוזי המלומד בתארו את ד"ר קסטנר כמשתף פעולה עם הנאצים," כתב השופט גוטוין.

"אם עובדות היסוד שהנאצים מעוניינים היו בהטעיית ההמונים כאמצעי יעיל ביותר להקלת השמדתם, קסטנר בהעלימו את סוד ההשמדה המציא להם ביודעין ושלא בתום לב את האמצעי היעיל הזה," כתב השופט אולשן.

קסטנר ידע על אושוויץ, ולא הזהיר את המיועדים להירצח. רבים מהם, שגרו במרחק הליכה קצרה ברגל מהגבול הרומני, יכלו לברוח.

כשנשאל במהלך המשפט מדוע לא התריע, סיפק קסטנר מין הסבר מוזר ומופרך. הוא אפילו לא ניסה למצוא תירוץ קביל, לומר למשל – שפחד, או אולי – שלא הייתה לו אפשרות.

הוא גם לא הכחיש שידע לאן מיועדים היהודים להגיע.

הוא לא עשה זאת כי, כך אמר, "הייתי עסוק." עסוק!

הנה קטע מתוך עדותו:

החדר שנפתח בפני כשקראתי את העדויות השונות של המשפט לא אפשר לי לצאת מתוכו בלי שאספר על כך. בלי שאומר מה ראיתי שם. בלי שאראה, בעיניים עצומות, את האנשים הבדויים,  שהופיעו לי, אלה שלא היו באמת (לילי הפסנתרנית, המאוהבת באחיו של בעלה, בנם הטיס, בתם, סוכני הסי-איי-איי שמגיעים לתל אביב ועוקבים אחריהם…), אבל יכלו להיות, וביקשו ממני לדבר בשמם.

דבריו של יובל אלבשן על הספר מעקב ועל קסטנר