הכרתי מקרוב את פניו של הגבר שישב על הבמה. זכרתי היטב כמה מהבעותיו – אחת מהן: חיוך זמין מדי, שמהרגע הראשון לא הבנתי את פשרו. אחרת: זחיחות שקטה. כשהיא עלתה על פניו הוא נראה כאילו בעוד רגע יתחיל לגרגר במין שביעות רצון מפוטמת. אבל בעיקר זכרתי את הלאוּת הבלתי נשלטת שהייתה יורדת עליו לפעמים. את מה שנראה כמו שעמום עמוק, ואת הפיהוק שהוא ניסה שוב ושוב, ולא הצליח, לשלוט בו.
ייתכן שהכול היה שונה אילו הרשה לעצמו פשוט לפהק כשהצורך התעורר. אולי הייתי יכולה אז לחשוב שהוא לא משועמם ועייף, אלא סתם זקוק למנה גדושה יותר של חמצן. או משהו. אבל לא: הוא לא רצה שאבחין. הפה שלו נפער מעט, עגול, דגי, נע קלות, מעלים, מסווה, כאומר – אל תחששי, לא אירדם כאן, בכורסה הניצבת מול הכורסה שבה את יושבת. אמנם אני שותק, אבל אני קשוב. אמנם כשאדבר רק אהדהד את הדברים שאת עצמך אמרת לי, אבל אדע לחזור עליהם בנימה הנכונה. או לשאול: מה זה אומר לך. או – מה זה מזכיר לך. או משהו דומה.
כן, העבודה הקשה, מאמצי ההחלמה, הוטלה שם ברובה עלי. הוא ניצב מולי כמו קיר אטום. שאלות ששאלתי אותו לא חזרו אלי כתשובות.
לסבל לא הייתה באותם ימים תחתית. אל הקומה העליונה בבית הדירות, אל הדלת שממנה הוביל אותי אל החדר הפנימי, אל הכורסה שבה ישבתי וחיכיתי לגאולה, הגעתי שקועה במעמקים השחורים שליוו אותי לכל מקום. אף יד לא הושטה לי אז כדי למשות, כדי למשוך, כדי לשחרר. לא היה מצוף בעולם. החיים היו אבן כבדה שמשכה אל המצולות.
ואז עזבתי אותו בחטף. ולא נעתרתי אפילו להפצרות שאבוא אליו, ולוא רק כדי להסביר לו מדוע החלטתי ללכת ולא לשוב. שנים חלפו לפני שהגעתי אל האולם שעל במתו הוא ישב. שורות רבות של מושבים הפרידו עכשיו בינו לבינו. לא עוד המרחק בין שתי כורסאות בחדר קטן. רכנתי מעט, כדי שלא להיראות, אבל ספק אם היה מזהה אותי אילו גם ראה מרחוק את פני. הוא היה עסוק בניירות המונחים לפניו, בעוד רגע יתחיל לדבר. הוא המרצה ואני הקהל. הוא המומחה ואני המאזינה. הוא היודע, המצליח, ואני זאת שאמורה לכתוב את דבריו, כדי לזכור אותם וללמוד מהם.
ולא ידעתי שבעוד רגע אופיע בתוך פיו, מבין הניירות שהניח על הדוכן. לא אני האמיתית, אלא זאת שהמציא לו. לא מי שהייתי, אלא מי שרצה לראות בי. לא מה שהרגשתי, אלא מה שהוא ביקש לספר.
הוא פתח והציג את "המקרה" שאותו זיהיתי מיד. והתחלתי לשמוע את קולי מתעוות בתוך קולו. את המילים שאמרתי פעם, והנה הן מעוצבות לפי צרכיו. אפילו את התגובות שרק חשב, ומעל הבמה סיפר למאזיניו כאילו אמר אותן.
את הרצאתו חתם הפסיכולוג ההוא בתיאורה של תפנית רבת משמעות שכלל לא התרחשה. כיצד כששמעתי את שתי מילות הקסם: "יהיה בסדר" (אותן אכן אמר זמן לא רב לפני שהלכתי ולא שבתי), חל השינוי המיוחל.
האנשים שישבו לצדי בקהל הקשיבו בעניין. כששמע את מחיאות הכפיים חייך, אולי אפילו קד קלות, הודה בצניעות בכישוריו המקצועיים, הודה להם על כך שהם מכירים בהם. ומי שהייתה אמורה לקום על רגליה, לנופף לו מקצה האולם, לנעוץ בו מבט מוקיע ונוזף, שיש בו כדי לחשוף שקרים וגוזמאות, שיש בו כדי לומר – הרי אתה ואני היינו שם ואנחנו יודעים, לא עשתה שום דבר מאלה. רק קמה ויצאה מהאולם במנוסה, ועל שפתיה חיוך נכלם ומשתומם של מי שכבר למדה שהאמת פחדנית ובלתי נסבלת, ואולי היא באמת לא נחוצה.
עופרה עופר אורן ©