"ועכשיו תיגעו בפרטנר שלכם", אמרה המורה.
הרגשתי יד על הגב. הסתובבתי והסתכלתי עליו בהפתעה גמורה.
התרגיל נמשך מאז תחילת השיעור, כשהתבקשנו לפסוע בחדר הגדול של כיתת המשחק. מדי פעם קראה המורה "סטופ, פְריז", ואז עצרו כולם במקום וחיכו להנחיה הבאה. לפני כמעט חצי שעה, אחרי ה"סטופ, פְריז" האחרון, התבקשנו ליצור קשר עין עם מישהו, ומאותו רגע ואילך להמשיך את התרגילים שנעשו בעמידה, בעיקר במבטים.
מטרתו של התרגיל – לחוות יצירה של קשר בלי מילים, דיאלוג אילם: בדיוק מה ששחקן אמור לעשות על הבמה. המחזה הכתוב, המילים המפורשות, תובעים רובדים נוספים, כלומר, את הביצוע של הטקסט, ואת החיים הנולדים על הבמה במהלך ההצגה. כמו במוזיקה יש לשתיקות תפקיד ועוצמה לא פחות מאשר לצלילים.
אבל כשנעצרתי, על פי ההנחיה ששמעתי, והבטתי סביבי, לא מצאתי אף אחד ליצור אתו קשר עין. כולם מצאו זה את זה והחלו בתרגילים, על פי הדרכתה של המורה. ואני לבדי. לבדי בחדר הגדול. לבדי בכיתה. לבדי בעולם.
בלית ברירה ניסיתי להצטרף לזוג שנוצר מולי, שניים שהביטו זה בזה, העבירו ביניהם מסרים, שתקו, חיכו. השיח ביניהם היה טעון משמעות שלי לא היה בה חלק. מדי פעם השחיר סביבי העולם המתנכר, שזרותו התעצמה ככל שהתרגיל נמשך.
עד למשפט "ועכשיו תגעו בפרטנר שלכם".
הסתובבתי.
מולי עמד חברי לכיתה. הוא לטש בי מבט שהיו בו בדיחות הדעת, פליאה רבה ולא מעט מפח נפש.
"כבר חצי שעה שאני מאחורייך. קורא לך בלי קול. עושה הכול כדי שתבחיני בי. מנסה לשדר לך שיש לך פרטנר, והוא כאן, מאחורייך, לידך, מחפש קשר, רוצה לעבוד אתך. ואת – לא. את רק שקועה בייאוש של הלבד שלך."
אז כן. לפעמים צריך רק להפנות עוד קצת את הראש כדי למצוא קרוב אלינו, קרוב ממש, את מי שרצוי ונחוץ לנו. הוא ממש בקרבת מקום. אם רק נדע לפקוח את העיניים.
(יולי 2016)