מדוע ויתרתי על קריירה של שחקנית

%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%a4%d7%96%d7%99

זה קרה בסוף שנות השבעים, בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, במגמת משחק. תלמידי שנה ב' הגישו תרגיל – הצגה קטנה, שנערכה באחת מכיתות הלימוד. הבמה הייתה מרחב שפונו ממנו הכיסאות והשולחנות, הקהל – כעשרים או שלושים בני משפחה, עמיתים, וכמה סטודנטים מחוגים אחרים שנקלעו למקום – ישב במרחק של כמעט נגיעה מהשחקנים.

ההצגה הייתה עיבוד של סיפור קצר מאת סופר יהודי אמריקני, אולי פיליפ רות. הוטל עלי לגלם אימא עצובה ומאוכזבת: בנה מגיע מהחדר עם מכתב נוזף ששלח אליה הרב. הייתי בת 28, וכבר אישה נשואה ואימא, כלומר – זקנת הכיתה. קיבלתי את התפקיד, שהייתה בו מידה מסוימת של טייפ קסטינג, אף על פי שתום לוי, המורה למשחק, הטיף לכך שסטודנטים למשחק חייבים להרחיב את המנעד שלהם ולא לשחק את המובן מאליו מבחינתם.

תמונה ראשונה. ערב שבת. האם קשת היום מדליקה נרות ומברכת עליהם. בנה הפוחז, שאותו גילמה ענת הרפזי היפהפייה – את מחלפות שיערה הזהוב הסתירה מתחת לכובע קסקט – עמד לידה וחיכה לתום הטקס, אז יגיש לאמו את המכתב, היא תקרא אותו, תזעם עליו ותסטור לו. זה מה שהיה אמור להתרחש.

והנה מה שקרה בפועל: האימא קשת היום, אני, מדליקה את הנרות, ולפתע שומעת את עצמה לחרדתה מפטירה במקום "שבת שלום", את המילים "מזל טוב". חושך בעיניים. מה מזל טוב? מה עושים? מה עכשיו?

אני רואה את ענת הרפזי עומדת לידי, כתפיה רוטטות. אני שומעת את הרב (מי גילם אותו? לא זוכרת), עומד לא רחוק ממני, כובש את פניו בקיר ומתאמץ להסתיר את צחוקו. אני שומעת את הבמאית שיושבת בקהל ומחרחרת אבל לא מצליחה לבלום את הצחוק שפורץ לה מהאף.

פשוט תמשיכי כאילו לא קרה כלום, אני אומרת לעצמי, ותוהה – רגע, מה קורה עכשיו? מה השלב הבא בהצגה? אה, כן, סטירת לחי.

אני ניגשת לענת הרפזי, (היא, כך סיפרה בדיעבד, התאמצה באותם רגעים לעשות את מה שמוטל על כל שחקן טוב: חיפשה הצדקות לשיבוש, הסבירה לעצמה שהכול בסדר, אמנם ערב שבת, אבל חוגגים כאן עכשיו גם יום הולדת), ועוד לפני שהיא מספיקה להגיש לי את המכתב המרשיע, אני סוטרת לה, לתדהמתה, בכל הכוח.

אללי. כמה יכולתי להתענג באותם רגעים על רעמי הצחוק הרמים שנשמעו מכל עבר, אילו דובר בתרגיל קומי.

(ספטמבר 2016)

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: