הצבא האדום

 

%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%90-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9d

לילה אחרון בסנט פטרסבורג. הקבוצה מובלת אל הפעילות האחרונה שבתוכנית: הופעה של "הצבא האדום". האולם מתמלא בתיירים, מכל עבר נשמע בליל של שפות.

ליד השורה הראשונה עומדת עם הגב אל הבמה, אישה כבת שמונים. רוסייה. הרוסייה היחידה בקהל. היא מחייכת, מצטחקת, מהנהנת, משוחחת עם עצמה. מוציאה מסרק מהארנק הפלסטיק התלוי לה על הזרוע, מסרקת לעצמה את השיער הלבן, מחזירה את המסרק למקומו, ושוב מוציאה אותו, מסתרקת, מצטחקת. היא פונה אל שני אמריקנים ורודי לחיים, משתפת אותם במשהו. מחייכת בלי שיניים. מסבירה להם משהו. ושוב. ושוב.

"לא רוסית," הם אומרים לה באנגלית, לאט ובקול רם. היא לא מוטרדת. ממשיכה לפטפט אתם ועם עצמה. ממשיכה להנהן, להסביר, להסתרק.

האור באולם כבה. על הבמה עולים גברים מחופשים לזמרי הצבא האדום. האישה מתיישבת לבדה לגמרי, בשורה הראשונה, הריקה מכל אדם. וכשהם מתחילים לשיר היא פורשת זרועות שמחבקות את האוויר. מפריחה נשיקות וחיוכים. נפשה יוצאת. היא ממלמלת את השירים, מנופפת בידיים, מנצחת על הקצב, מדי פעם מסתובבת, מהנהנת אל התיירים שמאחוריה, פונה שוב אל הזמרים, מהנהנת, נוהרת כולה, זוהרת.

ואני שיושבת מאחוריה, שמביטה בה יותר מאשר בזמרי הפולקלור ששרים למעננו את קלינקה ואת אוצ'יצו'רניה, אני שמצפה בקוצר רוח לתום המופע ולטיסה, שרוצה להתחיל כבר לעבור את המרחק העצום המפריד ביני לבין ילדיי ונכדיי, מבקשת לא לדעת למי האישה הזאת מתגעגעת. את מי היא זוכרת. מה אבד לה. מדוע היא כאן, וכך.

 

(ספטמבר 2013)

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: