הגיעו אליכם דודים מחוץ לארץ?

%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94

פעם אחת – זה היה ב-1992, כשנה אחרי מבצע שלמה – כשישבתי כדרכי במרפסת השירות הקטנה שבה נתתי שיעורים פרטיים באנגלית (לא רק מכונות כביסה וייבוש, סל, קרש גיהוץ, מטאטא, מגב, דלי, סמרטוטים, ארונות אכסון היו שם, אלא גם שולחן כתיבה דחוק בין שני ברזים, ואפילו מחשב ומדפסת), נשאה הילדונת שבאה אלי ללמוד אנגלית את עיניה אל הצילום שהיה תלוי מעל שולחן הכתיבה.

הוא צולם הרבה שנים לפני כן, בקיץ של שנת 1961, בעיירה בשם בישופטו ששוכנת לא הרחק מעיר הבירה של אתיופיה, אדיס אבבה. הייתי אז בערך בגילה של התלמידה שהביטה בו עכשיו. אני הילדה הקודרת במרכז התצלום, שמציגה לראווה איזה ספר בעברית שהגיע אלי באחד המשלוחים מישראל, מפגינה אותו כנראה כדי להביע את געגועי ל"ארצנו הקטנטונת" (באותם ארבעה חודשי גלות נהגתי מדי פעם להסתתר בארון בגדים ולהמהם לעצמי שוב ושוב את שתי המילים הראשונות של הפזמון, שהתנגנו באוזני בקולה הצרוד של יפה ירקוני, ואז להפסיק ולהתחיל מחדש. את המשכו של השיר לא ידעתי).

לאישה המצולמת לידי קראו וֶורֶקֶה ולגבר קראו תָסְפָאִי. הם היו המשרתים שהתקבלו ביחד עם הבית, ידעו היטב את תפקידיהם, וביצעו אותם בלי שמישהו יגיד להם מה עליהם לעשות, (מה שבלאו הכי לא היה אפשרי, כי הם הבינו רק אמהרית).

וֶורֶקֶה ותָסְפָאִי חייכו, ועשו את המוטל עליהם: מירקו את רצפות העץ ומרחו עליהן שעווה, העמידו בגינה פרימוס והרתיחו בגיגית מים לכביסה, עקרו עשבי בר, שתלו ירקות, שטפו וייבשו, פתחו וסגרו, ושוב ושוב ושוב חייכו.
הילדה, התלמידה שלי לאנגלית, המשיכה עוד רגע להביט בתצלום, ואז הסיטה אלי את עיניה ושאלה בקול מתוק: מה, הגיעו אליכם דודים מחוץ לארץ? ואז הוסיפה ואמרה בגאווה: גם אלינו באו דודים, עולים חדשים מרוסיה!

 

(אוגוסט 2016)

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: