זה קרה באוגוסט 1995. בעקבות כל השיחות, ההצהרות, ההבטחות, ההסכמים שנחתמו, אחרי שהתפרסמה מפה חדשה ובה נראה אותו יישוב תחום יפה בתוך קווי גבול שנשארו משורטטים בעיתון בלבד – מאז ועד עתה עדיין לא נקבעו בתוך המציאות – השתכנעתי בצדקת ההחלטה לבנות את הבית ההוא. תוך זמן לא רב התברר לי המקום כארץ לא קיימת, שוליים רותחים, קצה. אחרי שעברנו לגור שם הרגשתי שהיגרתי אל צדו האפל של הירח. נצנוצי האורות הזעירים בלילה הגיעו כמו מעבר להרי החושך. למדרונות הטרשים לא היו שמות, קולות המואזינים הדהדו זה אל זה, לא אלי.
באותו בוקר ביקש ממני מי שהיה אז שותפי לחיים שאסע להביא את הפועל ואניח לו לשתות את הקפה הנחוץ לו. תייסיר, שהגיע מכפרו כדי להשלים את יציקת המרפסת בביתנו החדש, כבר חיכה לי. את המכונית החבוטה שבה נסע השאיר במגרש החניה שמעבר למחסום. עשרות מכוניות ורגליים רחשו שם, על הכורכר המאובק. ראיתי אותו מציג בפני חייל את התעודה, זה החזיר לו אותה והנהן, ותייסיר חצה ועבר את קו החסימה.

בירכנו זה את זה והוא נכנס למכונית. הנסיעה הייתה קצרה, מרחק של חמש או שש דקות מהבית. אפילו לא הסתרקתי לפני שיצאתי לדרך. לא לקחתי אתי מאומה. גם לא את הארנק. קפיצה קצרה. עניין של מה בכך.

אחרי הפנייה הראשונה, לצד הכביש החשוף שעבר בתוך שדה קוצים, הקיץ היה כאמור בעיצומו, ראיתי שני צעירים עומדים ומנופפים. עוד לפני שהספקתי לבלום, רק האטתי, הספקתי עוד לשמוע את תייסיר אומר בשקט, אולי אפילו בבהלה – “מה לך ולהם? למה את עוצרת להם?” אבל המעשה כבר נעשה: עצרתי. חייכתי. הצעירים פתחו את הדלת והתיישבו מאחורי. “אנחנו לכפר קאסם,” הם אמרו ואני הנהנתי. אני אמנם לאורנית, אבל, כך החלטתי, אקח אותם ליעדם, מרחק של כחצי קילומטרים הלאה מהכניסה ליישוב. במכונית השתררה שתיקה שלא התארכה, כי בהמשך הכביש עצרתי שוב. לצד הדרך התהלכה בכבדות אישה עטופה בלבוש כפרי, שמלה שחורה מעוטרת ברקמה. האישה הייתה רחבה מאוד, ונשאה בידיה צרור, תינוק עטוף ומכוסה כולו. “בואי,” אמרתי לה, “אני אקח אותך לשם – ” הצבעתי קדימה.

לא עברה דקה ובכניסה לכפר קאסם עמד שוטר של משמר הגבול שאותת לי בתנועת יד לעצור את המכונית ולפתוח את החלון.

“מי אלה?” שאל, והצביע על נוסעיי.

“אין לי מושג,” הודיתי.

“תראי לי את תעודת הזהות ואת הרישיונות שלך,” ציווה, אחרי שהוציא את כל האחרים והעמיד אותם בצד.

“אין לי,” נאלצתי שוב להודות.

במציאות מתוקנת, במקום שפוי, לא הייתי נאלצת להתנצל על כך שאספתי ביום קיץ חם שני צעירים ואישה עם תינוק שביקשו להגיע ממקום אחד לאחר ואני נקלעתי לדרכם עם מכונית.

במציאות מתוקנת, במקום שפוי, הייתי נותנת את הדין על אי נשיאת מסמכים, אבל לא הייתי נחשדת בכך שאני עבריינית מסוכנת ונבזית, מנוולת שניסתה להבריח מחבלים, שיש לשלוח אותה למעצר ולמאסר. לא היו פוקדים עלי להתייצב במחצבה נטושה, לחכות שעות בחוץ, בחום, לא הייתי מוצאת את עצמי יושבת מול חוקר, מייבבת, מתאמצת לשכנע אותו שרק טעיתי אבל לא פשעתי, שמדובר בחוסר מחשבה, בלבול, איוולת אבל לא זדון.

“את לא מתביישת?” החוקר רעם עלי בקולו, ונאלצתי להודות, שכן, מתביישת, מאוד וכל כך.

 

(יוני 2016)