למה לא?

מה רואים פה? שני צעירים שנראים שמחים כל כך. היא במיוחד. ממש זורחת. כמוסה של אושר.

הם כאן בני שלושים. קרובים מאוד זה לזה בגיל, רק חודש מפריד ביניהם, והם מכירים מאז שהיו בני עשר וקצת. למדו ביחד באותה כיתה, אבל בסוף ח' נפרדו דרכיהם.

מבטיו להטו אליה אז, בכיתות ה', ו', ז', ח'. (בתגובה הראשונה רואים אותו יושב בספסל השני, בטור שליד הדלת, ואותה – בספסל השני בטור שליד החלון).

היא שמרה על הפתקים ששלח לה וזכרה איך רקדו במסיבות.

לימים סיפר לה שכן, כל כך הביט בה אז, כל כך חלם עליה, ולא הפסיק. ואיך הדביק על פנים ארון הבגדים שלו תצלומים של שחקניות שנראו לו דומות לה.

אבל היא לא אהבה אותו. לא אותו.

ואז, קצת לפני שמלאו לשניהם שלושים, הוא שב פתאום אל חייה, בימים הקשים שבהם הייתה בעיצומם של הליכי גירושים אלימים.

הופיע כמו גואל, לכאורה. כמו התשובה למשאלותיה, לכאורה.

הנה הם כאן, מצולמים באותה תקופה, שלא נמשכה יותר מכמה חודשים. יושבים זה לצד זה בחתונה של בני זוג שהתגרשו, כעבור זמן לא רב.

וגם הם, שני אלה, נפרדו.

לא באמת נועדו זה לזה.

כל אחד מהם התגרש, והתחתן שוב. ושוב התגרש. ואז הכירו, כל אחד מהם בנפרד, את אהבת חייו האמיתית.

בין אז להיום קרה עוד מקרה מופלא ולא מובן, חמש עשרה או שש עשרה שנים אחרי שנפרדו.

באותו יום ירד גשם שוטף, מה גשם? מבול! ואל הכיתה שבה לימדה (אנגלית) הגיעה תלמידה ביחד עם חברה שלה, נערה לא מוכרת, בלונדינית וגבוהה, ושאלה:

"מותר לה להיכנס אתי לשיעור?"

"למה לא…?"

היא השיבה, ובמשך השיעור ניגשה מדי פעם אל האורחת ששיתפה פעולה עם מהלכי השיעור, ועזרה לה להשיב על איזו שאלה.

בתום השיעור שאלה אותה הנערה הלא מוכרת אם תוכל לתפוס אתה טרמפ, בדרך הביתה.

"למה לא?" היא ענתה שוב.

כשיצאו אל הרחוב הציף אותו הגשם. לא הייתה להן ברירה, אלא לפרוץ ביחד בצחוק, ולהכניס את הרגליים, עד הברכיים, לשלוליות, ואז נכנסו למכונית ונסעו. בדרך אמרו זו לזו כמה משפטים סתמיים ופתאום, בלי סיבה, בלי הקשר, העיפה מבט בצדודיתה של הצעירה וידעה בוודאות מי היא.

"קוראים לך כך וכך?" שאלה.

"כן," השיבה הצעירה בפליאה.

"ולאבא שלך קוראים כך וכך?"

"כן…!" גברה הפליאה.

"ונולדת בתאריך כזה וכזה?"

"כן… אבל איך את יודעת?"

איך ידעה. איך ידעה?

והרי הצעירה הבלונדינית הייתה (לכאורה!) הסיבה שנפרדו, חמש עשרה או שש עשרה שנים לפני כן. הוא היה אז אמנם בהליכי גירושים, אבל… היא הופיעה פתאום, נהרתה, קבעה עובדה בלתי ניתנת לערעור או להתעלמות. חייה תבעו את קיומם, את אבהותו, את פרידתם. (שהייתה, בדיעבד, מוצדקת, שהיטיבה, בדיעבד, עם שניהם!)

"פעם למדנו ביחד," השיבה לצעירה, ואז הגיעו לפינת הרחוב שאליה ביקשה הצעירה להגיע, והיא ירדה מהמכונית, והלכה הביתה.

עשרות שנים עברו מאז. חיים מלאים. בקיץ הוא ואני נהיה בני שבעים. מספר מוזר, ולא קשור לשום תחושה פנימית. כי עוד יש המון תוכניות, וציפיות (ואפשרויות?)

אבל לפני כמה ימים נודע לי שהוא חולה מאוד, במחלה חשוכת מרפא: סרטן המוח.

איך לכדה המצלמה את הרגע המלא באור שהציף אותנו כפי שהיינו, בני שלושים: צעירים שעדיין לא יודעים כמה אושר עוד צפוי לכל אחד מאתנו (בנפרד). וכמה סבל.

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: