שנתיים לאחר מותו, הלכתי לראות בפעם הראשונה את הקבר של אבא שלי.
הלכתי לשם כדי שאוכל לספר לעצמי שהייתי ליד הקבר. שראיתי אותו.
מצאתי אותו בקצה שורה, בתוך שממת בית העלמין האינסופי, לא הרחק מהכביש הראשי שמכוניות המשיכו לשעוט עליו.
היה ריק מסביב. מצבות בטורים ישרים, אוויר, שבילים מתוחים.
כשעמדתי ליד המצבה של אבא שלי שראיתי אותה בפעם הראשונה והאחרונה, התפלאתי לקרוא את השם המוכר, מסודר על המצבה באותיות שחורות, לא לגמרי אחידות.
האם זאת ההוכחה שמת? בהלוויה שלו לא השתתפתי. לא ראיתי אותו חולה, הולך ונעלם, דועך לתוך עצמו. לא, לא ראיתי.
רק שמעתי אותו בפעם האחרונה, ימים לא רבים לפני שמת באמת. הוא התנשם והתנשף באפרכסת הטלפון, לתוך האוזן שלי, אבל את הקול המוכר, המבטא הזר והידוע, לא יכולתי שלא להכיר.
אני מכירה אותו גם עכשיו, כשמת. ויכולה לשמוע אותו. עדיין.
הקול שהקניט וקנטר. הקול שלגלג וליטף ורדף. שצעק. ששר. הקול המיותם. האכזר. החודר.
הסתכלתי על המצבה שלו ואמרתי לעצמי – אני כאן. ליד הקבר של אבא. אבל מה בעצם אני עושה כאן. מה בעצם אני רוצה לראות. לא הלכתי לבדי. ליווה אותי האהוב שלי, שהיה שותף וגם קהל. לְמה שלא ידעתי. למה שלא תכננתי. מה לעשות עכשיו? מה אפשר לעשות ליד קבר של אבא? אני לא מאמינה בקברים. אין בהם כלום. עצמות. שיירי גוף. ומעליהם השם האחד והיחיד של מישהו שחשבתי שלא ימות לעולם. הוא תמיד ניצח את כולם, והיה לי ברור לחלוטין שיוכל גם למוות. שהוא חזק יותר. חזק מדי. שהוא יקבל תמיד את כל מה שירצה. שהוא ינצח את כל מי שיתנכל לו.
גם אותי.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הביט בי קצרות, הנהן בתנועת סנטר חדה אחת, וידעתי שאני בסכנה. שמפחיד להיות האויבת המוצהרת שלו. שהוא ידביר אותי. שהוא יכחיד אותי. בכוח או בעורמה. במילים או בחבטות.
והנה השם שלו, מובס על המצבה. השם המעוברת, זה שלא ממש הזדהה אתו, שלא החליט עד הסוף איך בדיוק לבטא אותו – במלעיל? במלרע? עם יו”ד בסופו, או עם פ”א? אושוויץ הפריד בין הנריק הרש שאליו נולד, ליוסף עופר, שהמציא. אני יודעת. בלית בררה הבנתי אותו. את הגבר המפחיד ההוא. שהתווה לי דרך אל גברים מפחידים אחרים. שגם הם יכאיבו לי, כמוהו. שגם הם יספרו לי על אהבתם אותי. שגם עליהם לא אוכל להיסמך אבל אנסה, ואנסה, ושוב ושוב אפול.
הזמנים ההם חלפו. ליד הקבר עמד לצדי וחיכה אתי בסבלנות, האהוב שלי. עמדנו ביחד מעל המצבה, גבוהים. זקופים. חבוקים.
את קולו של המת, את המילים האחרונות שאמר לי בטלפון לפני שהסתלק מהעולם החומרי: “אפשר אולי להציע לך זיון? כי מאוד מתחשק לי,” אני ממשיכה לפעמים לשמוע, אבל צלילים אחרים, צחוק של ילדים שלא הכיר, נשימות קרובות, לחישות, מכסים עליו רוב הזמן ומשתיקים אותו. כמעט.
עופרה עופר אורן ©