הלילה ההוא ביפו

יָפְיוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה הַהוּא בְּיָפוֹ הָיָה
בִּצְלִילֵי מַשַּׁק כַּנְפֵי הַבְּדָיָה.
בְּמֶרְחָק לֹא רַב מִשָּׁם
הִתְמִיד הַיָּם
לְהַשְׁמִיעַ אֶת רַחַשׁ גַּלָּיו.
מֵעָלָיו רִחֵף
דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיָּה,
צִלְצֵל וְהִתְפַּשֵּׁט בַּמֶּרְחָב.
כֹּל אֶדְווֹת הַקּוֹל הִתְכַּרְבְּלוּ
עַל מֵיתָרָיו שֶׁל הַכִּנּוֹר
שֶסַּכָּנוֹתַיו טֶרֶם הִתְחַוְּרוּ.
הַיַּלְדּוּת הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהִיא מְאֻשֶּׁרֶת
והַיַּתְמוּת כְּבָר הָיְתָה מְשֹׁעֶרֶת,
אַךְ טֶרֶם מְאֻשֶּׁרֶת,
שׁוּם דָּבָר לֹא יָכוֹל לְהִמָּשֵׁךְ אַחֶרֶת.

עופרה עופר אורן©

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: