ביום הראשון ללימודים בכיתה ט’, 1 בספטמבר 1965, הייתי הילדה בת ה-14 וקצת שאין לה מילים כדי לספר, אפילו לעצמה, מה עובר עליה ממש באותם ימים.
בצילום רואים אותה, ולצדה, במלוא תפארתו, מפקד הטייסת, ניצול השואה ששיקם את חייו להפליא, ובה בעת יצר שואה חדשה, תוצרת בית, לבתו התלויה בו, המעריצה אותו, המתעבת אותו, בתו שפוחדת ממנו, אבל לא מבינה עד כמה חייה חריגים.
עשרות שנים נדרשו כדי שתדע לתת שם למה שהוא עשה, ותבין שהחברה מגנה את המעשים הללו, ושהם פליליים. לא היה מי שיגן עליה אז, והיא תפקדה, כמידת יכולתה.
מה רואים כאן, בתצלום שלה לצדו, בבוקר של היום הראשון של כיתה ט’? מה רואים בחיוך הקפוץ שלה? רואים את הסכנה? את הבעתה? את הייאוש?
