אבא הלך לשחק

מִי זֹאת שָׁם
מְאִיצָה אֶת צְעָדֶיהָ,
רָצָה וְנִפְרֶמֶת
מִמִּי שֶׁהָיְתָה עַד עַתָּה,
הַאִם תִּמְצָא בִּקְצֵה הַכְּבִישׁ
אֶת הָאִישׁ שֶׁעָלֶיהָ לְהָבִיא?
הַפַּעַם אֵין רַק זַעַם
בִּצְלִיל הַצְּעָקוֹת הַנּוֹשְׁפוֹת בְּעָרְפָּהּ.
אָמְנָם הִיא עֲדַיִן
יַלְדָּה, אֲבָל עַל סַף בֵּיתָהּ
עוֹמֶדֶת עַכְשָׁו, נִסְמֶכֶת
עַל פֶּתַח שֶׁל דֶּלֶת,
יוֹלֶדֶת –

מִקֵּץ שָׁנִים הִיא מֵאֵטָה,
אֶל קְצֵה הָאֹפֶק מַבָּטָהּ
נִשְׁלַח כְּדֵי לָקַחַת קְצָת
מִטַּעַם הַוָּרֹד הָרַךְ
שֶׁבָּאֲוִיר כְּמוֹ נִשְׁפָּךְ
וּמְמַלֵּא אֶת כָּל גּוּפָהּ.
הָעִיר זוֹעֶקֶת מִסָּבִיב
צְלִילֵי פִּתּוּי מְלַבְלְבִים,
אַךְ הִיא צְרִיכָה עוֹד לְהָבִין
שֶׁלֹּא הַכְּבִישׁ אוֹתָהּ יוֹבִיל.

הִיא שׁוּב מוֹדֶדֶת מִדְרָכוֹת,
סוּלְיָתָהּ בְּלוּיָה, עֵינֶיהָ חֲפוּיוֹת,
עַכְשָׁו גַּם עֲטוּיָה בְּאַדֶּרֶת
שֶׁדּוֹקֶרֶת אֶת עוֹרָהּ, וְאֵין מִי שֶׁיִּרְאֶה
אוֹתָהּ חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי בָּתֵי קָפֶה
פּוֹלְשִׁים, לְיַד אֲנָשִׁים שֶׁבּוֹחֲשִׁים
חֻלִּין, שֶׁכְּלָל אֵינָם מְבַקְּשִׁים
לָדַעַת הֵיכָן בְּתוֹכָהּ הִיא מַסְתִּירָה
אֶת הֲמוֹן הַמּוֹקְשׁים שֶׁצָּבְרָה.


 

עופרה עופר אורן ©

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: