דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ'כוב. אירן נמירובסקי כתבה "רומן ביוגרפי", כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ'כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ'כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ'כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ'כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ'כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ'כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר "במשרה מלאה", מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ'כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו "לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה." גינצבורג מראה מדוע וכיצד "המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב" היה "הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום". אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: "הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ'כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר."

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: "מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק." איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ'כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ'כוב העריץ מאוד את טולסטוי, "ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות." אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ'כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ'כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: "המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו". קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ'כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ"עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם."

צ'כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו "לישון", על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או "יגון", על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ'כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא"ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ'כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.

הספר, ממואר שכתבה ויואן גורניק, סופרת ועיתונאית יהודייה, שנולדה וגדלה בברונקס בניו יורק, הוא סיפור הקשר שלה עם אמה, והשפעתו על חייה.

Fierce Attachments ראה אור לראשונה ב-1987, ולאחרונה הודיעה הוצאת תשע נשמות שהוא מתורגם בימים אלה לעברית.

גורניק בוחנת בספר את החיים של אמה השנונה והעוקצנית. היא מראה את שתלטנותה של האם בשלל דוגמאות. כך למשל גם כשמלאו לה שמונים נהגה האם לבחון את מעשיה של הבת, ולא "הרשתה" לה להכין לעצמה קפה כרצונה. "זהו, זה מספיק…" נהגה לפסוק, כאילו שלאישה בשנות החמישים לחייה אסור לשתות קפה חזק… 

אמה של גורניק התאלמנה כשהייתה בת ארבעים ושש, ומאז, במשך עשרות שנים, הייתה שקועה בפולחן האבל שלה על בעלה האהוב. אבל בשלב מסויים נודע לנו משהו מזעזע על אותו בעל אוהב, שלא הרשה לאשתו לצאת לעבוד, אף על פי שהשתוקקה להיות עצמאית, וכמו שאמרה לימים לבתה – אהבתי שיש לי כסף משלי! – אחת השכנות, חברתה הקרובה של האם, פלטה בהיסח הדעת משפט שאפשר להבין ממנו שהאיש חיזר אחרי אותה שכנה וכנראה אפילו בגד אתה באשתו!

בשלב די מוקדם של חייה ויויאן גורניק שמה לב לכך שבבית הוריה, שבו שררה לכאורה אהבה עמוקה, בני הזוג בכלל לא ישנו ביחד, ואילו בבית של חברתה השכנה, ששם האימא לא תפקדה כעקרת בית למופת, כמו אמה של גורניק, היו כנראה בין ההורים קשר גופני ומשיכה ארוטית עמוקה.

מה אם כן אפשר ללמוד על אהבה? על ארוטיקה? על נישואים, נאמנות, תשוקה?

האם מפליא לגלות שהקשר הזוגי המשמעותי ביותר בחייה של גורניק עצמה היה עם גבר נשוי? ומדוע בעצם הופתעה כשכעבור שש שנים הוא ניסה להתחיל עם חברה קרובה שלה? האם יש צדק בחוכמת ההמונים האומרת "אם הוא יבגוד אתך, הוא יבגוד גם בך"?

רק כשאמה בת שמונים מבינה גורניק עד כמה חלמה האם לחיות חיים שיש בהם תוכן, עשייה, משמעות. "את נסעת בכל העולם," היא אומרת לבתה בקנאה.

"מה היית אומרת לו כיום," מתעניינת גורניק להבין איך הייתה אמה מגיבה לכך שבעלה אסר עליה לעבוד.

"הייתי אומרת לו שילך להזדיין," מפתיעה האם את בתה הבוגרת. כזכור, הספר ראה אור ב-1987, כלומר, השיחה בין האם לבתה התנהלה מתישהו באמצע שנות השמונים. עוד בצעירותה נחשבה אמה של גורניק בשכונה לבעלת סמכות, שכן דיברה אנגלית בלי שמץ של מבטא זר, בניגוד לשכנות שרובן היו מהגרות מאירופה. אבל בחיי הנישואים הייתה עדיין לבעל זכות לקבוע איך יתנהלו חיי המשפחה והזוגיות. בשנות השמונים התפישות הפמיניסטיות כבר חלחלו אל התודעה, וגם מי שהקדישה את חייה לאבל על בעלה, כבר מבינה שבעצם החמיצה את חייה, בגללו.

אמה של גורניק עמדה על כך שבתה תזכה לצאת ללימודים אקדמיים: "איפה כתוב שהבת של אלמנה ממעמד הפועלים צריכה ללכת לקולג'?" מספרת גורניק שאחד הדודים שאל, ואמה השיבה: "כאן זה כתוב," ואז חבטה על השולחן באצבעה. "בדיוק כאן. הילדה הולכת ללמוד בקולג'". ובכל זאת הופתעה האם כשבתום הלימודים בתה אינה מורה. אז בשביל מה זה טוב, בעצם? היא תוהה…

אחת הסצנות החזקות ביותר בספר מתרחשת כאשר גורניק מתחילה ללמוד בקולג', ומעזה לומר לאמה משפט פילוסופי. אמה מופתעת לשמוע במה עוסק הספר שהבת קוראת: בתולדות האהבה, ומתרגזת: אהבה היא תמיד אהבה, מה יש לומר על תולדותיה? המשפט הפילוסופי שבתה משיבה לה מקפיץ לה את כל הפיוזים, והיא דולקת אחרי בתה בבית, מנסה להכות אותה, ואפילו מנפצת את דלת הזכוכית שמאחוריה מנסה הבת להסתתר. בדיעבד ברור שמה שהניע אותה זאת קנאה. היא תקועה בחיי המעשה וביומיום, ובתה מעזה להמריא למחוזות שהיא בכלל לא מסוגלת להבין! 

"רק את ההווה היא שונאת," אומרת גורניק על אמה, "ברגע שההוווה נהפך לעבר, היא מתחילה לאהוב אותו." 

תיאורי אורחות החיים בברונקס בשנות החמישים מרתקים. הרחובות "הסתדרו" על פי האוכלוסיות השונות: יהודים, אירים, איטלקים. "הייתה אבחנה בין מי שהיו משכילים, ולכן העריכו את הפרטיות שמשיגים מעבר לדלתות סגורות, לבין עמי- הארץ, שאצלם הדלתות היו תמיד פתוחות", היא מספרת. אנשים חיו במעין קומונה שבה הכול ידעו הכול על כולם, כנראה בדומה לחיי השכונה שהיו נפוצים בישראל, בימים שכולם חיו "מרפסת מול מרפסת", בבתי דירות שאין בהם מעליות שחוצצות בין שכנים, כשהחלונות היו פתוחים, כי לא היו מזגני אוויר, וכולם שמעו, ראו וידעו. 

מעניין לקרוא כיצד התייחסו השכנים היהודים לאשתו הגויה של אחד מהם. כך למשל אביה של גורניק היה "גאה באשתו, שהיא כל כך מנומסת אל הגויה"… 

ממוארים הם לרוב סוגה מעניינת מאוד בזכות האמת הישירה שהם מבטאים. הספר שלפנינו הוא מסמך מרשים ומרתק. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים המובאים כאן הם בתרגומי. 

שלושה מישורי זמן נשזרים בספרה השני של רינה גרינולד. בספרה הראשון, החלום והבית, בחנה גרינולד את ההיסטוריה הישראלית באמצעות סיפורו של בית מגורים אחד.

הפעם התמקדה בקשר בין בת לאמה, ובהיסטוריה האישית של אותה אם, ילידת פולין וניצולת שואה.

במישור זמן אחד אנחנו פוגשים את המספרת, טובה, בילדותה. היא מתארת את הקשר המורכב והמסובך שלה עם אמה, ואת יחסי האהבה-שנאה המלווים אותו.

במישור הזמן השני, זה שעמו נפתח הרומן, אנחנו פוגשים את השתיים בהווה שמתרחש ממש בימים אלה: מגיפת הקורונה המוזכרת בחלק זה ממקמת אותנו בזמן. בחלק זה של הרומן אמה של המספרת כבר זקנה מאוד, בת תשעים וחמש, ודמנטית. היא כבר לא זוכרת, לא מזהה, מתבלבלת, יש לה חזיונות שווא, פחדי העבר רודפים אותה, נדמה לה שאנשים מופיעים בביתה ומסכנים את חייה, רוב הזמן היא לא מתקיימת במציאות. טובה, בעזרת העובדת המסורה מהפיליפינים, מטפלת באמה ודואגת לה. בשלב זה של חייה הבת כבר סלחנית כלפי אמה, כבר אוהבת אותה וחסה עליה.

מישור הזמן השלישי מתרחש כחמש עשרה שנה לפני כן, כשהמספרת נסעה עם אמה ל"טיול שורשים" בפולין. שתיהן מאתרות ביחד את מחוזות ילדותה של האם ואת המקומות שבהם עברה במהלך המלחמה. רק אז נודע לבת מה עבר על אמה ואיך ניצלה, בזכות תושייתה ואומץ לבה.

במישור הזמן הזה הבת מתרככת כלפי אמה. אמנם מלכתחילה לא התלהבה לצאת לנסיעה המשותפת לפולין, אבל כשהן כבר שם מתעוררים בה רגשות רבים: זעזוע, חרדה, אמפתיה והתפעלות מאמה.

השזירה של שלושת מישורי הזמן נעשית במיומנות סיפורית מרשימה. הרומן מושך מאוד לקריאה. גרינולד מיטיבה לתאר את מגוון הרגשות הסותרים שחווה המספרת כלפי  אמה: חשדנות, כשהיא ילדה, וכשנדמה לה שאמה מסתירה מפניה סודות לא מובנים; קוצר רוח, לצד אהדה והערכה, כשהאימא מתגלה לה כאדם בעל יכולות שלא העלתה בדעתה; מפח נפש ותסכול כשהיא עדה לאובדן האישיות של אמה ולחוסר האונים שלה בזקנתה.

אבל מעל לכול, אי אפשר שלא לחוש באהבה העמוקה שהיא חשה כלפי האם. לא מדובר פה בתיאור של אהבה סנטימנטלית. גרינולד לא מהססת לחשוף גם צדדים קשים בקשר שבין השתיים. ברור שאת אביה אוהבת המספרת בשלמות ובלי ספקות. רק כלפי האם הרגשות מעורבים לכאורה, לא חד משמעיים, לכאורה. גם בזקנתה של האֵם לא מפסיקה הבת לתקן אותה, את הטעויות והכשלים שהדמנציה גורמת להם, אבל ברור שהתיקונים הללו נובעים רק מתחושת האובדן וחוסר היכולת להשלים עם השינויים שחלו בדמותה של האם. איפה היא, האישה החזקה, האלגנטית, הידענית, שהכירה כל חייה? איך ייתכן שהיא מאמינה שמישהו שראתה בטלוויזיה הציע לה נישואים? איך יכול להיות שהיא כבר לא זוכרת את בעלה, אביה של המספרת? וכשהיא כן נזכרת בו, נאנחת ואומרת שאהבה אותו, המספרת תוהה אם לאורך כל חייה טעתה כשלא הבינה את עומק הקשר שהיה בכל זאת בין הוריה.

באורח בלתי נמנע הדמנציה של אמה מעוררת בה פחדים לגבי עצמה: "בדמיוני אני רואה איזו מטפלת רעת לב שמתעללת בי, שמכריחה אותי, שמנקה אותי בשאט נפש, שדוחפת לי אוכל שאני לא רוצה, שמקטרת בפיליפינית, או בטיבטית, או באיזה דיאלקט הודי, באוזני החברות שלה, על הקושי להרים אותי." מי מאתנו, בני גילה של טובה, לא חושב על כך לפעמים בבעתה?

הביקור של המספרת ואמה בפולין מעניין ברבדים רבים ושונים. למשל, כשהיא מתארת את השפה הפולנית ש"פה היא כבר לא הייתה שפה שצריך להחביא אותה. זה היה כל כך משונה, הלגיטימיות של השפה. הטבעיות שבה היא דוברה".

או כשהיא רואה בעיירת הולדתה של אמה אישה שדומה מאוד לדודתה, ותוהה אם לא מדובר בכלל בקרובת משפחה אלמונית, מישהי שנטמעה באוכלוסיה המקומית, אחרי שיהדותה אבדה לה. אכן, כל ישראלי שמגיע לפולין מספר על תחושה דומה: תווי פנים, והבעות, תנוחות גוף ומחוות, שכולם נראים מוכרים מאוד, ומזכירים לא פעם מכרים או קרובי משפחה שחיים בארץ.

התרגשתי מאחת התובנות של המספרת: כשאמה מדגישה איך בעצם ניצלה בזכות חייל גרמני שאִפשר לה לברוח, ושאולי אפילו הניס אחר כך מתנכלים פולנים שרצו לשדוד אותה, אומרת לעצמה הבת שאולי כל הסיפור לא התרחש בדיוק כפי שאמה זוכרת את פרטיו, אבל "אולי אימא הייתה זקוקה בכלל לאיזו הוכחה שעדיין יש טוב בעולם."

את הטוב הזה אנחנו מגלים גם ברומן שלפנינו: בסיכומו של דבר ברור לגמרי עד כמה אמה יקרה לה, עד כמה היא קשורה אליה ודואגת לה בכל לבה. ובמקום שיש אהבה, הטוב גובר.

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

האם להנשים זקנים או להניח להם לגסוס באופו טבעי? היכן מוטב למות, בבית או בבית החולים? מה קורה לעתים קרובות לזקנים שעוברים פרוצדורה רפואית לא הכרחית? איך אפשר לדעת אם מומלץ לנתח אותם? מה ההבדלים בין אלצהיימר, דמנציה ודליריום? מה גורם לכל אחד מהם? האם אפשר למנוע אותם? מאיזו מהם יש סיכוי, או אפשרות, להחלים ולחזור לתפקוד תקין? מדוע רופאים נוטים להתערב ולהאריך את תהליך גסיסתם של חולים, גם אם הם זקנים בערוב ימיהם? האם "לתקן" את דבריו של חולה דמנטי ולהסביר לו את טעויותיו, למשל, שהיום לא יום שבת, שאני לא אימא שלך, אלא בתך, או "ללכת" אתו ועם ההזיות שלו? מה אפשר לעשות כדי להרגיע זקן דמנטי סוער? איך אפשר להבחין בין דמנציה לדיכאון? האם אפשר לטפל ולשפר את מצבו של מי שלוקה בכל אחת משתי התופעות הללו? מה הסיכויים של כל אחד מאתנו ללקות בדמנציה? מדוע חשוב במיוחד לחזק את שרירי הרגליים? האם האמירה "העיקר הבריאות" ישימה, והאם מי שאומרים אותה מתכוונים לה באמת? מהי אותה בריאות שכולנו מאחלים לעצמנו? במה היא תלויה?

לכל השאלות הללו, ולרבות נוספות, אפשר למצוא תשובה בספר עת לחיות של פרופסור אפרים יאול, שראה אור לאחרונה.

יאול, רופא גריאטר, ניצב כיום בפני ההזדקנות שלו עצמו. הספר נפתח בהתלבטות שלו אם להיעתר להצעתו של הספר שלו ולצבוע את שיער השיבה שלו, כדי להסתיר את הזדקנותו. את צבע השיער אפשר אמנם לשנות ולהסוות את הגיל, אבל לא את המציאות: זמן קצר אחרי אותה התלבטות התבקש הפרופסור להודיע במקום העבודה שלו אם בכוונתו לפרוש לגמלאות, או להמשיך לעבוד, בתנאים שונים מכפי שהיו לו עד כה.

יאול מתפעל מכוחות הנפש של אשתו שכבר פרשה לגמלאות, אבל חרף העובדה שניהלה חיים מקצועיים אינטנסיביים ומלאים, ידעה למצוא עניין גם לאחר הפרישה, ולמצוא לעצמה עיסוקים שממלאים את יומה ואת נפשה.

זאת אחת מההמלצות שהוא מעלה בספר: זקנים שרוצים לשמור על איכות החיים הטובה שלהם חייבים להמשיך להיות פעילים, לדאוג לכך שתהיה להם סיבה טובה לקום בבוקר, לקראת יום חדש.

זאת כמובן איננה המלצה חדשנית או מפתיעה. היא מסוג הדברים הידועים לכל אדם: כשיש לך סיבה טובה לקום בבבוקר, תחוש מאושר, בין אם אתה צעיר, ובין אם אתה מבוגר. למען האמת, אין בספר הפתעות מרעישות, גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא מעניין, כי הוא "עושה סדר" וגם מבהיר מושגים מוכרים אולי, אבל כאלה שאינם נהירים לגמרי.

למשל – מה הההבדלים בין דמנציה, אלצהיימר ודליריום? מה גורם לכל אחת מהתופעות, ואיך בני המשפחה של מי שלקה בהן יכולים להתמודד אתן?

המחבר מדגיש מאוד בספר את ההכרח והצורך לראות בזקן אדם שראוי לכבוד ולשיתוף. הוא מספר על מקרים שבהם בני משפחה או מטפלים, רופאים ואחרים, שוכחים שמדובר באדם שיש להתחשב בדעתו ככל האפשר, להישמע לרצונו ולא להחליט בשבילו, כל עוד הוא מסוגל להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות לגבי חייו. יחד עם זאת, הוא מתאר גם מקרים שבהם הבהיר למשפחה שיש צורך בהשגחה נוספת, עד כדי קביעת אפוטרופוס לזקן דמנטי לאחר שהתאלמן, כי אשתו הייתה זאת שפיקחה עליו ועל התנהלותו ובנותיו חששו מפני פזיזות שנובעת מאובדן של שיקול הדעת.

הדוגמאות הספציפיות, סיפוריהם השונים של זקנים וזקנות שבהם טיפל, מוסיפים לספר אמינות ומגע אנושי.

למי הספר מיועד? כנראה שקודם כול לאנשים שמתקרבים לגיל זיקנה, או כבר נמצאים שם. אבל לא רק להם, אלא גם לבני המשפחה, כדי שייטיבו יותר להבין מה קורה לזקן או לזקנה, למה הם זכאים וראויים, וכיצד אפשר להקל עליהם, וגם על בני משפחתם.

ובעצם – כל אחד מאתנו יכול לקרוא אותו, שכן חלק מהמלצותיו כדאי ליישם בזמן, כלומר – מבעוד מועד. כך למשל כדאי לשים למה למה שהוא כותב על התזונה הראויה למי שרוצה להגיע לגיל זיקנה במצב גופני טוב יחסית, ובכך למנוע מעצמו סבל רב.

אֵלֶּה אֵינָם קְמָטִים,
אֶלָּא סִדְקֵי מַסֵּכָה.

פָּנֶיךָ הֵם פְּנֵי
הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קוֹבֵר יַלְדוּת,
תּוֹפֵר סוֹדוֹת לְתוֹכִי.

לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי לִגְזָרִים תִּקָּרַע
נוֹתָר לִי לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרַע.

רשומון מרוקאי מוגדר על הכריכה "פואמה", ובעצם מדובר ברצף של שירים שאינם אלא אוטוביוגרפיה משפחתית חשאית, עתירת סודות ורמזים שלא קשה, ומתגמל מאוד, לפענח אותם.

השירים, שהם לכאורה בתים בתוך פואמה ארוכה, יכולים בהחלט לעמוד גם בפני עצמם. הם מצטרפים זה לזה ויוצרים אפקט שהולך ומתעצם. את כל אחד מהם מקדימים שני מִסְפָּרִים. עד מהרה מתבררת משמעותם: בפונט קטן מצוינת השנה שבה מתרחש השיר, ובפונט גדול – התייחסותה של אותה שנה אל גילו של המשורר.

השיר הראשון מתוארך לשנת 2019, וכשנכתב היה המשורר בן 46. מיד אחריו אנחנו צוללים אל העבר הרחוק, שנת 200, כלומר: 1773 שנה לפני שנולד. כהן מתאחד בשיר עם אחד מאבותיו הקדמוניים, לוחש לו בערבית מרוקאית, מבקש ממנו להבליג, לא לשים לב אליו: "מָה תְּעְבּיהָאשׁ פּיהּ"  (לאורך הפואמה כולה המילים במרוקאית מודגשות ומפורשות בשולי הדף, שם הן מתורגמות לעברית). 

איך רואה המשורר בעיני רוחו את אותו אב קדמון? הוא מצווה לשתוק. לא להתערב, להחריש את לבו, לקפל את מבטו, לעסוק בשלו, להשפיל את פניו "כְּכֶלֶב אִלֵּם". מעניין להשוות את השיר הזה עם אחד האחרונים בקובץ, כשהמשורר בן 45, ובו הוא פונה אל כלבו המפייס, שמזכיר לו לנשום, ב"מֶחֱוָה קְטַנָּה" אשר מצילה את חייו, כך הוא כותב. דרך ארוכה עברו הצאצאים של אותו אב קדמון עד שאחד מהם הגיע בשנת 2019 אל קרבה ופיוס כאלה עם כלב, שבתחילת דרכם המתועדת בשירים נראה מושפל ואילם. 

אריק כהן חושף בפנינו בעדינות ובתחכום את קורותיהם של כמה מבני משפחתו שקדמו לו בעבר הקרוב יותר: 1943, 1947 – הוא מספר על הסבתא שלו, רבקה אלקבץ, שהתאבדותה ב-1969 הייתה ל"חִשּׁוּב מַסְלוּל / מֵחָדָש לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת", ועל מה שקדם להתאבדות: איך "הִיא כְּאִילוּ רָקְדָה, / אֲבָל בְּעֶצֶם הִתְפַּתְּלָה" בחתונתה, שנערכה כשהייתה עדיין ילדה. במילים מעטות וחדות הוא מצליח לתעד את הזוועה שבחתונה כזאת, שבה בוחרים לילדה "חָתָן רִאשׁוֹן" ל"נִצָּנֵי עוֹנָתָהּ". מדוע, שומעים אותו אומר מעבר למילים, קורים דברים כאלה איומים? איך ייתכן שאמהות משקרות כך, האומנם "כְּדֵי לְהָגֵן"?

הנה אנחנו רואים את סבתו מגיעה לישראל עם חמישה ילדים. מלווים את חייה, במילים ספורות שֶׁמְּחַיּוֹת את האישה המיוסרת ההיא, אישה ש"כְּאֵב מְפַלֵּחַ אֶת רַקּוֹתֶיהָ", ובהמשך גם את יום גסיסתה ומותה, לעיני ילדתה.  

איזו הקדמה קשה לחייו שלו, ללידתו! 

ועכשיו הוא מקרב אותנו, כדי שנאזין ביחד אתו לרכילויותיהן של מכרות או שכנות, שמספרות זו לזו במרוקאית על המוות, על ההתנהגות של בני המשפחה: "הָאֲחָיוֹת לֹא בָּכוּ מַסְפִּיק בַּהַלְוָיָה".

ומה יספר לנו על חייו? על זיכרונותיו הראשונים? הוא לא חדל להפתיע. הנה הוא מקשיב להוריו שמשוחחים בשפת סתרים, והוא מבין "רַק עַל מִי מְדַבְּרִים", הנה הוא ילד "בן 5.5", שילדה בגן שואלת אותו אם הוא רוצה להתחתן. הוא מספר לנו, ומשהו כאן מוסתר ואָיום, על שריקה מפחידה של מישהו ששמו רביבו, אולי עוד נבין מדוע, שריקה שעוטפת אותו בתכריכים. כאן הוא משרטט בקווים דקיקים ומדויקים דיוקן קטן של אביו, ושם הוא מתאר בחשאי את גיל ההתבגרות, והכול בשפת סתרים, אבל הסודות נגלים לעינינו, כי הסמוי מהעין זוכה כאן למילים שלוכדות אותו. הוא יודע: "תְּמוּנוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת לוֹכְדוֹת רַק אֹשֶׁר" שאיננו אלא מראית עין, כי מי שמצווה לחייך מול המצלמה נאלץ להפסיק לנשום.

מעניינת בחירת שמו של הקובץ. רשומון הוא, כזכור, שם ספרו של סופר יפני, אקוטגווה רינוסקה, שנהפך למושג:  נקודות מבט שונות וסותרות על אודות מאורע אחד. אבל בשירים שלפנינו נקודת המבט הסובייקטיבית היא זאת של המספר, המשורר, המתאר בעיקר את החיים שלו עצמו. ועם זאת, הוא חש כנראה שראייתו מפוצלת, ושהוא מסוגל להבין את הדמויות והמצבים שהוא מתאר מתוך זוויות שונות ואפילו סותרות.

השירים יפים מאוד כי המשורר קשוב לא רק למשמעויות, אלא גם לצליליהן של המילים. הנה שתי דוגמאות:

"כַּלָּתִי לֹא יָדְעָה / שֶׁבַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּלִיתִי. / כָּאן הֶחָלַפְתִּי נֶשֶׁל יַלְדוּת / בְּקַשְׂקֶשִׁי בַּרְזֶל."

"בְּרֶגַע פְּרָטִי? / הוּא לֹא פֹּה, / לא אִתִּי. / הוּא מַסְרִיט, מְשַׁדֵּר. / בִּי /  הוּא סוֹחֵר. / וַאֲנִי, / מְחֹרָר נְשָׁמָה, / חוֹשֵׂף מַצְלַמָה."

נהדר!

מעניין לציין כי הספר ראה אור בשנה שעברה (2020), בהוצאה עצמית בשם "הוצאת אני". בעותק שבידי כתוב שזאת מהדורתו השנייה. 

ערך את הספר: דורי מנור

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

ב-1955 הגיע הסופר היהודי יליד פולין, יצחק בשביס זינגר, לביקור בישראל. הוא סייר ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים שונים, ובמשך כמה חודשים כתב (ביידיש) על התרשמויותיו לעיתון "פארווערטס" שבניו יורק.

באפריל 2021 ראה אור בישראל הספר המתורגם לעברית שמכיל את אותן רשימות, אבל מהר מאוד אזלה המהדורה. למרבה השמחה – הודפסה מהדורה נוספת והזדרזתי לקנות לעצמי עותק. הסתקרנתי לגלות מה ראה כאן בשביס זינגר, סופר שלמדתי להכיר מקרוב אחרי שתרגמתי (מאנגלית) שניים מספריו: את חלאה ואת סרטיפיקט.

החוויה עלתה אפילו על הציפייה. התענגתי כמעט על כל מילה, משפט, פסקה, ויעיד על כך הספר שמסומן כולו בעיפרון: את זה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לזכור, וגם את זה, ואת זה, ואת זה…

מדובר פה בשילוב מקסים בין מבטו החד והחקרני של בשביס זינגר, ראייתו המקורית והעמוקה, ויכולת התיאור המופלאה שלו (וכמובן, מאחר שמדובר בתרגום, במלאכת המחשבת שעשה כאן, כדרכו, בני מר).  

אחד ההיבטים המרתקים בספר הוא התחושה של מסע במכונת זמן. בשביס זינגר לוקח אותנו בעטו אל מדינת ישראל הצעירה כל כך, רק בת שבע, ומפגיש אותנו עם מציאות שהשתנתה מזמן, אבל מעניין כל כך לקרוא עליה.

וכך ב-1955 "בתל אביב לא מבזבזים עשירית מהזמן שמתבזבז בניו יורק על נסיעה לעבודה או לחברים", כי הכבישים פנויים והכול קרוב. האנשים מנומסים ו"יש תחושה של אחווה". אפשר להסתדר בכל מקום כמעט בכל שפה, ו"גם בבסיסי הצבא מדברים לא מעט יידיש".

שכר הדירה בישראל באותה עת נמוך מאוד: "רבים משלמים לא יותר מחמישה דולר בחודש", ובסכום של כ-4,000 דולר "אפשר לקנות דירה או שיכון" שהממשלה או ההסתדרות, לדבריו של בשביס זינגר, עוזרות ברכישתן. 

בישראל של אותם ימים לא נוהגים להודיע על ביקור. פשוט באים ודופקים בדלת (נוהג שנמשך, ככל הזכור לי, לפחות עד אמצע שנות ה-80!… קשה לדמיין אותו כיום, כשגם לשיחת טלפון מקדימים שאלה כתובה אם ומתי אפשר לשוחח…)

את הנוף הישראלי שמחוץ לתל אביב הוא מתאר כ"מיושב ולא מיושב. הכול ביחד: שדות, מדבר, יהודי, ערבי, מודרני, עתיק". בשביס זינגר התרשם מאוד מהקרבה "הן לים והן לגבול", ומכך שלעתים קרובות "הנהג מצביע על כפר ואומר, 'זה כבר של הערבים.'"

ביקורו בקיבוץ נוגע ללב. מהשיחות עם מארחיו נשקפת התמימות, האידיאליזם, האמונה העמוקה בצדקת הדרך: כך למשל מבהירים לו שאצלם בקיבוץ אין צורך לבקש יום חופשה: "ממי לבקש? אין בקיבוץ מוסד כזה של מנהל עבודה", מסבירה בת שיחו, אחת החברות הוותיקות, וקובעת שמי שעצלן ולא רוצה לעבוד נושר מהקיבוץ, "זה עובד כמו בעיקרון הברירה הטבעית". 

אפילו פכים קטנים, פרטים מחיי היומיום, מרתקים. למשל, מעיד בשביס זינגר, העיתונים בישראל "קטנים. יש בהם ארבעה עמודים. אך כאן כותבים בקיצור"…

הסופר מגלה לא מעט נקודות של הזדהות עם הארץ שבה לא בחר לחיות. אחרי ביקורו ביפו הוא כותב "בתל אביב שוכחים את הגלות, אבל ליפו עברה הדלות היהודית על כל מיטלטליה." הוא חש ששם "צעירים מסתובבים אנה ואנה כמו הארחי פרחי של רחובות קרוכמלנה וסמוצ'ה בוורשה" (ואי אפשר שלא לחשוב על הספר הנפלא שכתב בני מר על אותו רחוב סמוצ'ה!)

אכן, דברים רבים השתנו מאז, אבל לא מזג האוויר. בשביס זינגר חש בכך ממש כשהספינה שהפליג בה הגיעה לנמל חיפה: אמנם כבר סוף ספטמבר, ובאותו זמן "בפריז כבר ירד שלג בטרם עת", אבל בחיפה "אביב וסתיו בעת ובעונה אחת": עדיין חם מאוד. "כמה צחה נראית חיפה מהאונייה! כמה שמשית ומוארת." כדרכו מוסיף בשביס זינגר את הנופך הנוסף של סופר שמבטו רואה לא רק את הנופים הגיאוגרפיים: "כך תיראה אולי יום אחד תחיית המתים. האדמה תפתח את פיה וייצאו ממנה צעירים וצעירות בלחיים ורודות וחיוך בעיניים. הם ילבשו בגדים לבנים חדשים. הם ישילו מעליהם את אלפי השנים ויציגו את עצמם לפני נכדי נכדיהם: 'אני אברהם, אני יצחק, אני יעקב, אני ראובן, שמעון, לוי, דוד, שלמה… ואני רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה, אביגיל… אני אסתר המלכה…' אין זמן, אין גיל, אין מוות. אין חורבן, הכול חי. הכול נשאר. ההיסטוריה היהודית נשארה בראשיתה. הים התיכון, שהיה כחול כל הזמן כמו פרוכת של ימים נוראים, הוריק פתאום. הגלים אינם מנתרים אלא סוטרים, משכשכים, משתעשעים סביב הגדה היהודית ומפטפטים בשפתם הנצחית". 

גם בתחילת נובמבר, כך הוא מספר, עדיין "חם ביפו. קיץ. העצים פורחים", והקרבה אל הים אינה מבטיחה בריזה מצננת, כי "הים התיכון חם בעצמו. ביום, כשהשמש זורחת, נושבת מן הים רוח חמה". 

מעניינת עמדתו של בשביס זינגר כלפי ביטויי גזענות שהוא נתקל בהם, ולצדה גם הגזענות שלו עצמו… במהלך ההפלגה באונייה בדרך לישראל הוא משוחח עם זוג ישראלים ילידי גרמנייה שמתלוננים על חוסר התרבות של היהודים ילידי פולין ורוסיה. הוא מנסה להזכיר לאישה מה עוללו הגרמנים "התרבותיים" לפני שנים מעטות, אבל היא לא משנה את דעתה: כן, אבל… הוא עצמו, לעומת זאת, מתרשם שוב ושוב מהיהודים יוצאי ארצות ערב שהוא נתקל בהם. כך למשל הוא בטוח שהעולות החדשות מטוניסיה שמפליגות אתו באונייה לארץ ישראל הן… צועניות, והוא מצפה שאחת מהן תיגש אליו ותציע לו לקרוא בכף ידו…. קשה לו להשלים עם העובדה שהיהודים הללו אינם דוברי יידיש. בכלל, הוא בטוח שזאת השפה שאיחדה בין יהודי העולם, ושוכח שהעברית קדמה לה, ושהיא ולא אחרת שימשה כמכנה המשותף לכולנו. (נזכרתי בסיפור ששמעתי מפיה של אישה, ילידת אחת ממדינות ערב, שבשנות החמישים נזף בה מישהו: "איזו מין יהודייה את, שלא יודעת יידיש!"…)

גזענותו של בשביס זינגר מתבטאת לא רק ביחס שלו ליהודי ארצות ערב, אלא גם כלפי הערבים: "בישראל יש רק בעיה אחת: הערבים", הוא מסכם, חד וחלק ובלי שום היסוס, את הפרק "טיול ביפו", ואת הפרק "הנסיעה לצפת", הוא פותח כך: "בישראל צריך להיגמל מנסיעות ארוכות, ממרחקים גדולים. אם אתם נוסעים לכמה ימים תוכלו להיות בטוחים שהמכונית תסתובב אנה ואנה. אם נוסעים בישראל זמן רב מדי בכיוון אחד מגיעים לערבים". 

משום מה, ביטויי הגזענות הללו שלו, כמו גם התיאורים היהודיים-אקסטטיים שלו, לא קוממו אותי ולא עוררו בי אי נוחות. אולי מכיוון שיש בתיאוריו מידה רבה של תום, ואולי מכיוון שהתקופה שהוא מתאר רחוקה כל כך מהמציאות הישראלית העכשווית. 

בשביס זינגר טייל כאמור בארץ, לאורכה ולרוחבה (הצר…). תיאוריו מלווים לא פעם בהערות אגב משעשעות. כך למשל על גיא בן הינום שבירושלים הוא כותב: "כבר שלהי הסתיו, אבל בגיהנום ירוק. אם כך נראה הגיהנום האמיתי, לא נורא כל כך לחטוא"… 

הוא ביקר גם בכמה מוסדות ציבוריים, למשל – בבית המשפט ובכנסת. מבטו על שני המקומות, על הדמויות שראה שם, על האינטראקציות הבין אישיות, מרתק. 

בכנסת למשל הוא כותב שנישאות "דרשות ארוכות", ומסכם את התוכן שלהן: "לא ניתן לחסל אותנו! לא נלך כצאן לטבח!"

הנה לפנינו עדות על הלכי הרוח, העמדות, הנופים, הדיבורים ששררו בארץ לפני שישים ושש שנים, והכול פרי עטו של כותב שיודע להוסיף רבדים לכל אחד מהתיאורים. הקריאה בספר מענגת מאוד. 

קֶסֶם עַל יָם כִּנֶּרֶת,
בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת יָרֵחַ שָׁט.
עַל גַּלֵּי כֶּסֶף יָדִי חוֹתֶרֶת;
גַּל אֶל גַּל, יָד אֶל יָד
יִלְחַשׁ כָּל רָז.

יָפָה אַתְּ בַּלֵּיל, כִּנֶּרֶת
הַלֵּב יִלְחַשׁ לָךְ, אֲהוּבָה.
אֲנִי שֶׁלָּךְ וְאַתְּ שֶׁלִּי,
כִּנֶּרֶת אַתְּ, כִּנֶּרֶת אַתְּ
אֲהוּבָתִי.

על פי אתר זמרשת מילות שיר "קסם על ים כנרת" נכתבו ב1942-1943, על פי לחן מ-1923.

בביצוע המפעים, מ-1993, ענבל פרלמוטר ולהקת המכשפות מעניקות לשיר נופך לא צפוי, סוער ורווי תשוקה, שונה מאוד מאופיו המקורי.

הכנרת שעליה הן שרות איננה עוד מקום גיאוגרפי, לא עוד ימה תכולה וקסומה.

המילים "יפה את", "אהובתי", "ידי חותרת", "אני שלך ואת שלי" משנות לגמרי את משמעותן והשיר נטען בארוטיקה, בביצוע יוצא דופן, מפתיע ומרגש.

אני אוהבת מאוד ספרי קומיקס: סיפורים שבהם המילים מתלוות לציורים, שיכולים לטעמי להעשיר את הטקסט, שכן הם מאפשרים להוסיף אפקטים ויזואליים, וללכוד ולהמחיש מצבים ומחשבות, ואפילו "להשמיע" צלילים, לערבב זמנים, לתעד מראות וצילומים. התיעוד הסכמטי, השטוח, עוזר לאפיין דמויות והבעות פנים במעין שילוב  בין ספר כתוב לסרט מצויר, ובדרך כלל יש בספרי קומיקס רעננות מפתיעה והומור.

כשנודע לי על ספרו של ז'רמי דראס, קומיקסאי יהודי צרפתי, שמחתי והזדרזתי לקרוא אותו.

במרכזו של הספר ניצב המספר, שלאחר מותה של סבתו והמעבר של סביו לבית אבות מוצא בדירתם עדויות (בעיקר צילומים) מהתקופה שבה חיו באלכסנדריה שבמצרים. הגילויים מעוררים בו סקרנות באשר לשורשיו, ומאחר שהסב אינו מספר לו את סיפור המשפחה הוא מחליט לצאת עם אמו למסע שורשים כשבאמתחתו רק כמה תמונות וכתובת המגורים האחרונה של המשפחה בארץ הנילוס.

בהיעדר נקודות אחיזה שיאפשרו לו לשחזר את תולדות משפחתו מביא בפנינו המספר את קורותיה של הקהילה היהודית במצרים, בהתבסס על ראיונות שהוא מקיים במהלך הביקור עם ראשי הקהילה בקהיר ובאלכסנדריה, ומוסיף פרטים שנודעו לו מראשי קהילות יוצאי מצרים בצרפת ובישראל. המידע שהוא מלקט מאפשר לו להשליך מהכלל אל הפרט ולגבש תובנות על מה בעצם קרה לבני משפחתו: מה היו נסיבות הגעתם במצרים, ומה הביא לגירושם משם. בתוך כך אנו נחשפים להגירה ממזרח אירופה ורוסיה למצרים בתחילת המאה העשרים, במעורבות יהודים בתנועה הקומוניסטית במצרים וכן שומעים סיפורים על עסקים שונים שהחזיקו היהודים.

כך נחשף בפנינו סיפורה של קהילה יהודית עתיקה, שבראשית המאה העשרים פרחה ושגשגה, אך הקמת מדינת ישראל – ובמיוחד המלחמות שבין ישראל למצרים – הביאו לרדיפת היהודים, למעצרים ארוכים, להחרמת רכוש ובסופו של דבר להגירת בני הקהילה ממצרים, כשרכושם ומורשתם נותרים מאחור ועל שמירתם מופקדים מתי המעט שנותרו במצרים. אלה שנמלטו ממצרים מצאו את עצמם לפתע כפליטים הנאלצים להתחיל את חייהם מחדש מאפס. הטראומה שנלוותה למהפך בחייהם התבטאה בשתיקה ארוכת השנים.

אחת הסוגיות הנדונות בספר היא מה יעלה בגורל רכוש הקהילה אחרי שאחרוני אנשיה ילכו לעולם. קהילות יוצאי מצרים בישראל, בצרפת ובארצות הברית ניסו, לדוגמה, להעביר אליהן את ספרי הקהילה שהיו שמורים בבית הכנסת בקהיר. אך מי שעומדת היום בראש הקהילה שם ראתה בהם חלק מהמורשת המצרית, והחליטה להפקידם בידי השלטון המצרי. בדיעבד התברר שצעד זה היה מקח טעות, שכן כיום אין לאיש גישה למידע חשוב זה, ויוצאי הקהילה הנדרשים להוכיח יהדותם (לצורך נישואים לדוגמה) נתקלים בקשיים רבים.

לא רק יהודי מצרים עזבו את ארצם כפליטים. הרוב המכריע של יהודי ארצות ערב איבדו את כל רכושם, והגיעו לארץ שלא תמיד קלטה אותם בהגינות (ודי אם ניזכר בסרט "סלאח, פה זה ארץ ישראל" ובסדרה "מעברות" ששודרה בכאן 11). מהסיפורים האישיים שנפרשים לפנינו בספר יש כאלה שאחרי היציאה ממצרים הגיעו לישראל ואילו אחרים השתקעו בארצות אחרות. ויש גם כאלה שקשיי הקליטה בארץ גרמו להם להגר מישראל ואילו אחרים שהשתקעו באירופה החליטו בשלב מאוחר יותר לעלות ארצה (העלייה של יהודים מצרפת לישראל נמשכת גם בימינו).

במהלך קריאת הספר אנו לומדים לא רק על קורות יהדות מצרים, אלא גם על אירועים ועל החיים במצרים בימינו אנו: על ספיחי האביב הערבי, על החשש מזרים (יהודים?) והמעקב אחריהם, על מגבלות כניסה למקומות שונים (אפילו לבתי קברות) ועל איסור צילום כמעט גורף, על חייהם של צעירים ליברלים ועוד עניינים. אמנם הכול מוגש בנגיעות קלות, אבל לא קשה להשלים את התמונה.

הספר משלב אפוא בין המסע האישי של ז'רמי דראס (על תוצאותיו הדלות) לבין הסיפור הנרחב יותר של יהדות מצרים על רקע האירועים שהשפיעו עליה במאה השנים האחרונות. לפיכך אך טבעי הוא שהתרגום לעברית של אם אשכחך אלכסנדריה ראה אור בהוצאת התאחדות עולי מצרים בישראל.

קראתי את הספר עד תומו, ובגדול – נהניתי ממנו, שכן הוא מאפשר היכרות מסוימת עם עולם שלא הכרתי. עם זאת, בהיותו ספר קומיקס אין הספר מעמיק בסוגיות השונות המועלות בו, ומי שמבקש לרדת לשורשם של דברים חייב לפנות למקורות אחרים.

SI JE T'OUBLIE
ALEXANDRIE
JÉRÉMIE DRES

תרגמה מצרפתית: דורית דליות

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

"לכול מעשה יש מחיר', אומר ברגד, גיבור ספרו החדש של עודד ידעיה, לדמותו בראי: "לפיצול, לנאמנות, לחברות.'"

אכן, ברגד עצמו הוא דמות מפוצלת. אנחנו פוגשים אותו לסירוגין בפרקים עוקבים קצרצרים, עמוד וחצי או שניים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופת חיים אחרת. באחת ברגד, ששמו האמיתי הוא עמירם, אך הוא מכונה "סמל", משרת בצבא. בפרק הראשון הוא יוצא ל"תרגיל מודל לקראת מבצע אמיתי", תרגיל שהוא "הראשון שלו כמפקד". עליו לנווט את הכוח אל מבנה שנבחר, חיילי צה"ל אחרים מגלמים את האויב, ועל הכול משגיח מי שיופיע שוב ושוב לאורך הרומן, אדם בשם קפלן שעמירם ייתקל בו בפרקים הבאים, גם באלה שמתרחשים מקץ שנים רבות. בפרק השני אנחנו פוגשים את עמיקם-סמל כעבור שנים רבות. הוא בחר לעצמו שם חדש: ברגד, ועיסוקו המרכזי, כפי שהוא מופיע ברומן, הוא להשתתף בהפגנות של פלסטינים נגד חיילי צה"ל. ברגד חובר אל פעילי שמאל, "חמוש" במצלמה שבה הוא מתעד את התנהגותם של החיילים, ואת אלימותם.

האומנם הפך עמירם את עורו? האומנם השתנה לגמרי במהלך השנים?

לאו דווקא. כבר בהיותו חייל הוא מנסה שוב ושוב להבין את נקודת המבט של הערבים, "האויבים", תחילה במלחמת לבנון ואחרי כן בעזה. כבר אז הוא מפציר לא פעם במפקדיו להקל על שבויים או נחקרים ערבים: "[…] את אלה שהחיילים גמרו לבדוק […] אולי שיתנו להם מים ואחר כך הביתה, מי שלא אשם צריך לתת לו גזר, ככה הבנתי מהאוגדונר." הוא מנסה למנוע שליחה לכלא של משליכי אבנים: "אם ייכנסו שנה לכלא אז יצאו משם מחבלים מדופלמים וילמדו לזרוק בקבוק תבערה במקום אבנים […] עדיף שנלמד אותם משהו כאן," וכבר אז, לפני עשרות שנים, מכנה אותו קפלן בכינוי הגנאי הישראלי המוכר "יפה נפש".

אכן, היה "כזה", ועם זאת אפשר לומר עליו שעמדותיו הקצינו והוא התפכח, שהרי "תמיד הצביע מפא"י עבודה (חוץ מפעם אחת בגין כמחאה ופעם אחת בטעות), תמיד התרכז במשפחה וחברים, אבל עכשיו, שהתפכח, הוא מתחרט – על שנים רבות שהאמין בממסד ובמדינה, נתן כתף, התייצב למילואים לפי קריאה, אפילו חשב שתוכנית דיין יכולה להצליח. מסתבר שטעה בגדול, ובמו ידיו עזר להפוך את ה'כיבוש הזמני' לדיכוי, ואת ה'סיפוח על תנאי' לעובדות בשטח, שהורסות כל סיכוי לפתרון. אין ספק שהיה שותף למעשים אידיוטיים, בלשון המעטה, והוא חייב עכשיו להתנער מאותן הצדקות המאשימות תמיד את הצד השני, להודות ששגה, ולהתחיל להילחם למען הדרך הנכונה. ולא רק במילים והצהרות, הוא חייב להיות אקטיבי, אי־אפשר להמשיך לנקות את המצפון בחתימה על עצומות חסרות תכלית, או בהפגנות מנומסות בכיכר ליד הבית".

עמירם נהפך לברגד כי הוא מתחיל לראות אחרת את הצד "שלו". מתחוור לו "שכל האנשים האלו עובדים, אוכלים, הולכים הביתה, מקימים משפחות, בלי להרגיש הם מייצרים עוד ועוד חיילים, מחמשים אותם מרגל עד ראש, ושולחים אותם לדכא עם אחר, בייחוד מעצבנים אותו חיילים שמסתובבים חמושים בתל אביב, זקופי ראש כמו טווסים, בשפת גוף המשדרת לסביבה 'תראו איזה גיבורים אנחנו שומרים על המולדת'. איזה קרביים ואיזה בטיח, הוא מגחך, עומדים מול זקנים בגלביות ונשים בשמלות, ואם נזרקת אבן, אז יש להם מגנים וקסדות, ג'יפים עם רשתות, ומטולי גז שמעיפים הפגנה של אלפים תוך שתי דקות. עדיין לא קרה שחייל נפצע, אפילו בינוני, מאבן כזו".

לאורך הספר הוא מתעמת שוב ושוב עם קפלן, שעמירם סולד מפניו. "סמל ציין לעצמו שפעם ראשונה שהוא שומע את הקפלן הזה מבטא רגש כלשהו", הוא אומר לעצמו כבר בפרק הצבאי השלישי.

תיאורי ההפגנות, האלימות של החיילים, מזעזעים. מזדמן לברגד לשוחח עם אחד הפלסטינים, מרואן המכונה "המשורר", שמצטט באוזניו שירים שחיבר. מרואן מרשים מאוד את ברגד, ותחושת הזוועה מתעוררת לא רק בו, אלא גם בקורא, כשמרואן סופג פגיעה ישירה בפניו, אף על פי שבכלל לא היה מעורב בשום פעילות אלימה נגד החיילים. אדרבא, מרואן דוגל באחווה ובשיתוף פעולה בין יהודים וערבים. אבל שני הצדדים, גם זה שלו, חשדנים כלפיו. מרואן היה כלוא בכלא הישראלי, אחרי שהרג מישהו שחיזר אחרי אשתו, ובניגוד למקובל לא פגע דווקא בה, אלא בַּגבר. מאחר שהשתחרר מהכלא השתכנעו תושבי כפרו שהוא משתף פעולה עם הישראלים. מסתבר אם כך שאין בעצם סיכוי לקולות המתונים משני הצדדים להתגבר ולהוביל לשיתוף פעולה בין הניצים, יהודים וערבים.

"ככה אתה מתחזק שליטה באוכלוסייה אזרחית, נזכר ברגד ב'קבוצת פקודות' של אלוף פיקוד דרום בעזה, באינתיפאדה הראשונה. צריך להרגיל אותם להיות עם האף למטה וראש באדמה, כל הזמן לייצר פקודות כדי שיתרגלו לציית, כל הזמן לגזור גזרות ולבדוק איך הן משפיעות, כל הזמן לשנות נהלים לפני שימצאו דרכים להתחמק; צריך לנהל את חיי היומיום שלהם כמערכת ברורה ונמשכת של שולט ונשלט; שיתעסקו בקטנות מעבר, ברישיונות, אפילו לחמור, שלא יהיה להם זמן וכוח לרעיונות אחרים".

ברגד הצלם תוהה אם "צילום שמנכיח עוולה יעזור למאבק", ואומר לעצמו שהתקווה שכך יקרה "מזמן הוכחה כשגויה".

אני בטוחה שעודד ידעיה שואל את עצמו שאלה דומה: האם הספר שלפנינו, שאותו כתב כדי לספר על עוולות גלויות ונסתרות, יוכל להשפיע במשהו על המציאות? ייתכן שלא. וייתכן שכל גרגר נוסף מצטבר בסופו של דבר למסה קריטית שתביא בסופו של דבר לשינוי המציאות עצמה, ולא רק את העמדות כלפיה.